טו ה֛וֹי הַמַּֽעֲמִיקִ֥ים מֵֽה֖' לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יֹֽדְעֵֽנוּ׃ טז הַ֨פְכְּכֶ֔ם אִם־כְּחֹ֥מֶר הַיֹּצֵ֖ר יֵֽחָשֵׁ֑ב כִּֽי־יֹאמַ֨ר מַֽעֲשֶׂ֤ה לְעֹשֵׂ֨הוּ֙ לֹ֣א עָשָׂ֔נִי וְיֵ֛צֶר אָמַ֥ר לְיֹֽצְר֖וֹ לֹ֥א הֵבִֽין׃
֍ ֍ ֍
(טו) אחר שדיבר הנביא כנגד אלו הטוענים שאין האדם יכול לקבל נבואה, ואינו יכול להבין את דברי ה', פונה להתווכח עם הטוענים שאין ה' מבין ויודע את מעשי האדם, ומביא את ארבעת הטענות העיקריות של הפילוסופים, הטוענים כן: הוֹי, הַמַּעֲמִיקִים מֵה' – הטוענים שה' הוא אחד ויחיד, ולא יתכן בו שום ריבוי, ואילו ריבוי ידיעת כל מעשי ומחשבות בני האדם מחייב שכביכול יהיה ריבוי ביודע, והרי זו פגיעה כביכול באחדות ה', לַסְתִּר עֵצָה – הטוענים שכיון שלא יתכן שינוי בה', אם כן כאשר מתחדשת לאדם עצה חדשה במחשבתו, אם ה' יודע על כך הרי זה נחשב כ'שינוי' בה', ודבר זה לא יתכן. וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם – הטוענים שכל היודע דבר על זולתו, יוצר בכך חיבור מסוים בין היודע לבין אותו שיודעים עליו, ולא יתכן שיהיה חיבור כל שהוא בין ה' לבין בני האדם, היושבים בחושך, וַיֹּאמְרוּ – והטענה הרביעית היא שלפי הבנתם יש צורך תחילה בהשגת הדברים בחושים הגשמיים של הראיה והשמיעה, ואחר כך השכל מקבל את הידיעה וההבנה דרך החושים הגשמיים, וכיון שלה' אין עיניים גשמיות, אם כן מִי רֹאֵנוּ, וכיון שאין מי שיראנו בראיה חומרית, וּמִי יֹדְעֵנוּ.
(טז) אמנם מבאר להם הנביא את טעותם, שהם חושבים שכיון שהשגת וידיעת האדם תלויים בזמן, במקום, ובחושים הגשמיים, כך היא כל הבנה וידיעה שבעולם, אך באמת זו טעות גדולה, כי ידיעת ה' משיגה את כל הפרטים ללא תלות במקום ובזמן, באופן שה' יודע את כל הידיעות של כל הזמנים [המכונים בלשון בני אדם, המוגבלים במגבלות הזמן והמקום, כ'עבר, הוה ועתיד'], ונמצא שאין בידיעתו שום שינוי ושום ריבוי, אלא הכל ידיעה אחת פשוטה ועצמית מתחילה ועד סוף, ורק להשגת השכל הגשמי יש צורך בהקדמה של ראיה ושמיעה חושיים, ובאמת הידיעה העליונה והמובחרת היא ידיעה העצמיית, שבאה לפני ראיית הפרטים בפועל, ורק אצל בני אדם מחמת מגבלותם בראם ה' באופן שהראיה קודמת לידיעה, ועל כך אומר להם הנביא, הַפְכְּכֶם – הרי אצלכם, בני האדם, המושגים הם ההפוכים והמעוותים, ולכן השגתכם הפוכה מההשגה הטהורה של ה', אך אִם מחמת כן אתם חושבים שכְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב – כמו החומר הנברא, שהוא מוגבל במגבלות שונות, כך ייחשב גם היוצר, הרי התנאים הנמצאים בנברא אינם שייכים לבורא, ואיך תוכיחו מהשגתכם את השגת הבורא. ואיך תעלו בדעתכם שה' אינו משיג ויודע את מעשי וטבעי ברואיו, כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי – והרי זה כמו שלא יתכן שיאמר העשוי לעושה אותו, שלא עשאו, והעשייה מתייחסת לפעולה החומרית של שינוי הדבר מכפי שהיה, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין – כן לא יתכן שהיצור יאמר שיוצרו אינו מבין אותו, והיצירה מתייחסת למהות היצירה ועניינה הפנימי, כי בהכרח יבין היוצר את עצם הדבר אשר יצר, על כל ענייניו.
