ט נָשִׁים֙ שַֽׁאֲנַנּ֔וֹת קֹ֖מְנָה שְׁמַ֣עְנָה קוֹלִ֑י בָּנוֹת֙ בֹּֽטְח֔וֹת הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִֽי׃ י יָמִים֙ עַל־שָׁנָ֔ה תִּרְגַּ֖זְנָה בֹּֽטְח֑וֹת כִּ֚י כָּלָ֣ה בָצִ֔יר אֹ֖סֶף בְּלִ֥י יָבֽוֹא׃ יא חִרְדוּ֙ שַֽׁאֲנַנּ֔וֹת רְגָ֖זָה בֹּֽטְח֑וֹת פְּשֹׁ֣טָֽה וְעֹ֔רָה וַֽחֲג֖וֹרָה עַל־חֲלָצָֽיִם׃ יב עַל־שָׁדַ֖יִם סֹֽפְדִ֑ים עַל־שְׂדֵי־חֶ֕מֶד עַל־גֶּ֖פֶן פֹּֽרִיָּֽה׃
֍֍֍
(ט) בנבואה זו ממשיל הנביא את מלכות יהודה ל'אשה' ואת מלכות ישראל ל'בת', כיון שמלכות יהודה נמשכה מזמן דוד ושלמה, ולאחר מכן נחלקה ממנה מלכות ישראל, כאשה היולדת בת. ובאותו זמן עלה סנחריב על מלכות ישראל לבדה, ועל כך אומר הנביא, נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה – קומי מלכות יהודה, היושבת בשאננות ורוגע מחמת שאין האויב בא עליה, ושְׁמַעְנָה קוֹלִי. בָּנוֹת בֹּטְחוֹת – מלכות ישראל, הבטוחה בכוחה ומחמת כן אינה פוחדת מסנחריב העולה עליה למלחמה, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי.
(י) יָמִים עַל שָׁנָה – ימים ספורים לאחר שתסתיים השנה, מעט לאחר ראש השנה, תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת – תרגז מלכות ישראל הבוטחת על כוחה, כִּי כָּלָה בָצִיר – על אף שבסוף השנה היו עדיין שלוים ובצרו את שדותיהם, הרי מיד בתחילת השנה הזו אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא – לא יספיקו לאסוף את התבואה אל הבתים, כי לפני חג האסיף, הוא חג הסוכות, כבר יבוא עליהם האויב.
(יא) חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת – גם מלכות יהודה השאננה מחמת שאין האויב עולה עליה כעת, עליכם לפחד מחמת רְגָזָה בֹּטְחוֹת, כלומר, הרוגז של מלכות ישראל הבוטחת צריך להפחיד גם אתכם, שמא יבוא עליכם האויב, כי הבת הבוטחת, שהיא מלכות ישראל, פְּשֹׁטָה מבגדיה החיצוניים, וְעֹרָה – ופשט ממנה גם את הכתנת הסמוכה לעור, וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם – ולא נותר לה אלא חגורה על מתניה, לכסות ערוותה.
(יב) ובאותה העת שיושבי מלכות ישראל נפלו ביד האויבים, עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים – כביכול מצטערים הם על כך שאינם כילדים קטנים היונקים חלב אמם, כלומר, מצטערים הם עַל שְׂדֵי חֶמֶד שהיו להם מלאים בתבואה, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה.
