ג עַ֚ל אַדְמַ֣ת עַמִּ֔י ק֥וֹץ שָׁמִ֖יר תַּֽעֲלֶ֑ה כִּ֚י עַל־כָּל־בָּתֵּ֣י מָשׂ֔וֹשׂ קִרְיָ֖ה עַלִּיזָֽה׃ יד כִּֽי־אַרְמ֣וֹן נֻטָּ֔שׁ הֲמ֥וֹן עִ֖יר עֻזָּ֑ב עֹ֣פֶל וָבַ֜חַן הָיָ֨ה בְעַ֤ד מְעָרוֹת֙ עַד־עוֹלָ֔ם מְשׂ֥וֹשׂ פְּרָאִ֖ים מִרְעֵ֥ה עֲדָרִֽים׃ טו עַד־יֵ֨עָרֶ֥ה עָלֵ֛ינוּ ר֖וּחַ מִמָּר֑וֹם וְהָיָ֤ה מִדְבָּר֙ לַכַּרְמֶ֔ל וְהַכַּרְמֶ֖ל לַיַּ֥עַר יֵֽחָשֵֽׁב׃
֍֍֍
(יג) ומבאר מדוע לא תהיה תבואה בשדות, כי עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה, עד שיהיו השדות חרבים מבלי תבואה, ואף על פי שלא יפשוט האויב על השדות עצמם, כִּי תחילה יהיה החורבן עַל כָּל בָּתֵּי מָשׂוֹשׂ, וגם על קִרְיָה שהיתה עַלִּיזָה מרוב אנשים, ולאחר שהערים עצמם יינטשו מיושביהם מחמת האויב, ויעלו בתיהם קוצים, לא יהיה מי שיעבוד בשדות, וממילא גם הם יעלו קוץ ושמיר.
(יד) כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ מיושביו, הֲמוֹן עִיר עֻזָּב – העיר שהיו בה המון בני אדם, נעזבה. עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם, מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים, כלומר, האנשים הפראים, ועדרי החיות, שהיו עד עתה במערות, ישישו עתה על כך שיבואו לדור עתה ב'עופל ובחן', שהם מבצרים חזקים, במקום לגור במערות, ויחזיקו בבתים אלו שיהיו כשייכים להם לעולם.
(טו) ודבר זה יימשך עַד יֵעָרֶה – עד שישפוך עָלֵינוּ ה' רוּחַ מִמָּרוֹם, שירצה להושיענו, וְהָיָה המקום השמם עתה כמִדְבָּר, וזהו מקום מלכות ישראל, לַכַּרְמֶל, שזהו מקום פורה ומלא תבואה, וְהַכַּרְמֶל – מלכות יהודה, שלא חרבה עדיין, לַיַּעַר יֵחָשֵׁב – תהיה מלאה בני אדם, כיער המלא בעצים.
