א וַֽיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֨עַ֙ הַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֔הוּ וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָ֑יו וַיִּתְכַּ֣ס בַּשָּׂ֔ק וַיָּבֹ֖א בֵּ֥ית הֽ'׃ ב וַ֠יִּשְׁלַח אֶת־אֶלְיָקִ֨ים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּ֜יִת וְאֵ֣ת ׀ שֶׁבְנָ֣א הַסּוֹפֵ֗ר וְאֵת֙ זִקְנֵ֣י הַכֹּֽהֲנִ֔ים מִתְכַּסִּ֖ים בַּשַּׂקִּ֑ים אֶל־יְשַׁעְיָ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹץ הַנָּבִֽיא׃ ג וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתֽוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃ ד אוּלַ֡י יִשְׁמַע֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ דִּבְרֵ֣י רַבְשָׁקֵ֗ה אֲשֶׁר֩ שְׁלָח֨וֹ מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֤וּר ׀ אֲדֹנָיו֙ לְחָרֵף֙ אֱלֹהִ֣ים חַ֔י וְהוֹכִ֨יחַ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖ע ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ וְנָשָׂ֣אתָ תְפִלָּ֔ה בְּעַ֥ד הַשְּׁאֵרִ֖ית הַנִּמְצָאָֽה׃ ה וַיָּבֹ֗אוּ עַבְדֵ֛י הַמֶּ֥לֶךְ חִזְקִיָּ֖הוּ אֶֽל־יְשַׁעְיָֽהוּ׃
֍֍֍
פרק לז (א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ את דברי רבשקה, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, כדין השומע מעדים כשרים על כך שיהודי אחר גידף את שם ה', וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק על הצרה, וַיָּבֹא בֵּית ה' להתפלל.
(ב) וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת, וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר, וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים כשהם מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים, אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, שכבר התנבא שעתיד מלך אשור ליפול בהר ציון (כמבואר באריכות לעיל פרק י'), אלא שאמר שהדבר יקרה לאחר שיתקיימו שני תנאים, א. שיתגאה בעצמו ויחרף ויגדף את שם ה'. ב. שתגיע ציון עד תכלית החושך והצרה, ואז תבוא הישועה.
(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו השליחים, כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ, הנה התקיימו התנאים שהצבת בנבואתך הראשונה, כי יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, שהצרה גדולה בתכלית מאחר והגיע האויב לשערי ירושלים, וגם ניאץ את שם ה', וכביכול 'הוכיח' שלא יוכל ה' להושיע את ירושלים מידו, ומכל זה ידעתי כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר, מדמה במליצתו את ישראל ליולדת היושבת על המשבר סמוך ללידתה, ומרוב הכאבים יודעת שקרובה הלידה לבוא, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה, וכך גם אנו יודעים שהגיע הזמן הקרוב לישועה, אך אין בנו די זכויות ומעשים טובים להחיש את מפלת מלך אשור.
(ד) אך עדיין יתכן שתוחש הישועה על ידי ה', כי אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי החירוף של רַבְשָׁקֵה, שלא אמר את הדברים מעצמו, אלא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי (ולכן אמר לשון 'אולי ישמע', כלומר, אולי יחשיב זאת ה' כאילו סנחריב עצמו חירף וגידף את שמו), וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים – ולא רק חירף סתם אלא הביא 'הוכחות' לדבריו מכך שאלוהי העמים האחרים לא הצילו את עמיהם, כפי אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ, ואם לא יושיע ה' את ישראל עתה יתחלל שמו בעולם, כי יתפאר סנחריב לומר שהיו דבריו נכונים, ובנוסף לכך ביקש מישעיהו, וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה, לאחר שכבר גלו עשרת השבטים מישראל, אולי תועיל זכות התפילה גם כן להציל את מלכות יהודה שנשארה בהר ציון וירושלים.
(ה) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ, ואמרו לו את כל הדברים ששלח אליו חזקיהו המלך.
