יח כִּ֤י ׀ לֹֽא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃ יט זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃ כ הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצֽוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ כא אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַֽעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּֽחֲךָ֣ פָרִֽים׃
֍ ֍ ֍
(יח) והטעם שמבקש "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים", שלא יבואו עליו ועל בניו עונשי גוף, כִּי הרי אף שרצון ה' הוא שיקריבו קרבנות, כי יש בהם תועלת לבני האדם שיתקרבו לה', לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח – אין ה' 'חפץ' בהם, כלומר, אינו צריך אותם לעצמו, וְאֶתֵּנָה את הזבח. ואילו עוֹלָה, הבאה לכפר על מצוות עשה, לֹא תִרְצֶה – אינך רוצה כלל, כי טוב יותר שלא יחטא האדם ולא יצטרך להביא קרבנות. וכיון שאין לה' חפץ ורצון בקרבנות של בעלי חיים, בודאי שלא ירצה את מיתת הנפשות כריצוי על החטאים.
(יט) אלא זִבְחֵי אֱלֹהִים – ה'זבח' הרצוי לפני ה' הוא רוּחַ נִשְׁבָּרָה, כלומר, שרוח האדם, המעלה מחשבות ודמיונות לפני ליבו, תהיה שבורה, שלא להעלות מחשבות וציורים רעים, אלא רק מחשבות טובות של יראת ה', ואת זה יקבל ה' כזבח רצוי, וכן הלֵב, שהוא מורה על כח התאוה והרצון, והוא המושל על כוחות הגוף, בהיותו נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, על ידי שיכניע האדם את עצמו לפני ה' בצומות ועינויים, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה, אך אין חפץ ה' בקרבנות, ובודאי לא במיתת נפשות.
(כ) אמנם מוסיף ואומר, מה שאין ה' חפץ בקרבנות, הוא רק עתה, אך בעת אשר הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, שזהו מקום המקדש ומשכן השכינה, ותיטיב לציון על ידי שרצונך ישכון שם, וזו תהיה טובה רוחנית, ובעת אשר תִּבְנֶה את חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם, שזו טובה גשמית לעיר כולה, מקום מגורי המון העם.
(כא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק – אז יהיה לך חפץ ורצון בזבחים, כי לא יביאו ישראל קרבנות להודות על הצלחות העולם הזה, אלא יהיו אלו זבחים הבאים על טובה רוחנית, על כך שלימדת אותם את דרכי הצדק, ולבקש שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שה' חפץ בו, ואז תחפוץ גם עוֹלָה וְכָלִיל, כי גם הם יבואו על הצדק ולא על החטאים, אמנם גם אָז, יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ רק פָרִים, ולא קרבנות אדם, ולכן אבקש שלא תענישני עתה בעונש של איבוד נפשות.
