ד כֻּלּ֥וֹ סָג֮ יַחְדָּ֪ו נֶֽ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֗֝ין גַּם־אֶחָֽד׃ ה הֲלֹ֥א יָֽדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹֽכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ ו שָׁ֤ם ׀ פָּ֥חֲדוּ פַחַד֮ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם׃
-֍ ֍ ֍
(ד) אך ראה אלהים כי כֻּלּוֹ סָג – כי גם נבוכדנצר שהיה נראה כדורש את כבוד ה', לא היה זה אלא מהשפה ולחוץ, כמו כסף סיגים מצופה על חרס, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ – נתעבו כולם בעשיית מעשים נשחתים, אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד, כי גם נבוכדנצר, האחד שהיה נראה כמאמין, לא היה עושה טוב, אלא רשע כשאר חבריו.
(ה) הֲלֹא יָדְעוּ אותם גוים פֹּעֲלֵי אָוֶן, אֹכְלֵי עַמִּי – הרוצים להרוג את ישראל ולהרע להם, את מעלתם הגדולה של ישראל ויראתם מה', והיה להם להתיירא מעם צדיק כל כך, ומוכיח את צדקתם של ישראל, כי כאשר ישראל אָכְלוּ לֶחֶם, ואֱלֹהִים לֹא קָרָאוּ – לא ברכו על אכילתם, כפי שהיה בזמן דוד המלך, שהיתה מגיפה שבה מתו כל יום מאה בחורים מישראל, וגילה דוד שזהו מחמת שלא היו נזהרים כל כך בברכות השבח לה', להודות לו ולשבחו על כל דבר, ולכן תיקן להם שכל אדם יברך מאה ברכות ביום.
(ו) ומחמת חטא קטן כזה, שָׁם פָּחֲדוּ ישראל פַחַד מה', אמנם בזמן חזקיהו המלך, שכבר היתה תקנה זו קיימת מזמן דוד, לֹא הָיָה פָחַד, לאחר שכבר תקנו את מעשיהם, כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר את עַצְמוֹת חֹנָךְ – עצמותיהם השרופות של חיילי סנחריב שהיו חונים סביבות ירושלים ['חֹנָךְ' מלשון מחנה], לאחר שנהרגו כולם בלילה אחד על ידי מלאך ה', הֱבִשֹׁתָה – ובאו בכך לידי בושה ובזיון, שאפילו קבורה לא היתה להם, כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם.
