ח וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָֽלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל־הַגָּֽג׃ ט וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם׃ י כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵֽאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַֽאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָֽאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶֽחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם׃ יא וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת׃ יב וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ־נָ֥א לִי֙ בַּֽיהוָ֔ה כִּֽי־עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם־אַתֶּ֜ם עִם־בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת׃ יג וְהַֽחֲיִתֶ֞ם אֶת־אָבִ֣י וְאֶת־אִמִּ֗י וְאֶת־אַחַי֙ וְאֶת־אַחְיוֹתַ֔י וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת׃ יד וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת־דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת־ה֥' לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת׃
֍֍ ֍
(ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן – קודם ששכבו לישון, וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם (-אליהם) עַל הַגָּג.
(ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים, יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, והידיעה הזו הגיעה אליה משתי סיבות, האחת, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ מפאת גדולתכם ורוממותכם, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם מפאת הפחד מהרעה שתקרה להם בגללכם.
(י) ועתה ביארה, שהאימה שנפלה עליהם מכח רוממותם וגדולתם של ישראל היא כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, והפחד מפני הרעה שתקרה להם, היא כיון ששמעו וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם, ולא החייתם מהם כל נשמה.
(יא) וַנִּשְׁמַע את הדברים עוד כשהייתם רחוקים מעימנו, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וגם עתה, כשהתקרבתם אלינו, שבדרך הטבע מתעוררים גיבורי החיל להלחם באויבים ולהדוף את הסכנה, לא היה כן, אלא וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, אלא כולם התייאשו מלהלחם בכם ולנצח אתכם, כִּי יודעים אנו שה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, ומי הוא האדם שינסה להילחם עם האלוקים.
(יב) כיון שידעה רחב שאחרי שייכנסו ישראל לארץ יהיו מצווים להשמיד את כל הגויים, אמרה להם, וְעַתָּה, קודם שנכנסתם לארץ וקודם שנצטוויתם שלא להחיות כל נשמה, כשעדיין מותר לכם לקבל גויים החפצים להשלים עמכם, הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה', כלומר, שהשבועה תהיה 'לי', והנשבע לחבירו אינו יכול להתיר את השבועה, ותהיה השבועה בשם ה', שזו שבועה חמורה, כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד, והנשבע לחבירו מחמת שעשה עמו חסד אין לו התרה, וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, כי כלפי בית אביה אין להם חיוב הכרת הטוב, זהו רק 'חסד', וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת, כי כלפיה יש להם חיוב, ורק ביקשה שיתנו לה סימן של אמת שיכירוה בשעה שיכבשו את יריחו.
(יג) ועתה פירטה מה החסד שמבקשת שיעשו עם בית אביה, וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי, וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, שלא תהרגו אותם בעצמכם, וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת, שתשמרו עלינו שלא יהרגונו אחרים, והתכוונה גם לרמוז להם שיצילו את נפשם מהמוות הרוחני בכך שיגיירו אותם.
(יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים, נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת – ראוי הדבר שנמסור את נפשינו עבורכם, מחמת שהצלת אותנו, אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה – בעבור זאת שלא גילית למלך דבר זה, שאנו מרגלים, וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת, ה'אמת' תהיה במה שנחיה אתכם, שבזה אנו מחויבים מצד הכרת הטוב, וה'חסד' יהיה במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד.
