יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 9: פרק ב, טו-כ

טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃ יז וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃ יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃ יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַֽחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃ כ וַתֹּ֨אמֶר נָֽעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַֽה֔' אֲשֶׁר֙ לֹֽא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָֽעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֨נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃

 

֍            ֍            ֍

 

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט מיד לאחר האוכל, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט – הניחו לה ללקט גם בין העומרים, וְלֹא תַכְלִימוּהָ – אל תבדקו אחריה אם גנבה איזה עומר, שבזה תביישו אותה שאתם חושדים בה בגניבה.

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים – הניחו עבורה עומרים שלמים כאילו אתם שוכחים אותם, כדי שהיא תיטול אותם, אמנם יש בכך חשש איסור, כיון שהיא תחשוב שזו 'שכחה' אמיתית הפטורה מן המעשר, ובאמת זו תבואה רגילה החייבת במעשר, ולכן הוסיף ואמר וַעֲזַבְתֶּם – הפקירו את אותם עומרים, ובכך יהיו הם הפקר, הפטור מן המעשר, וְלִקְּטָה – ותלקט לה בכל אופן שתרצה, גם אם אין זה לקט המותר לעניים לפי הדין, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ כלל, כיון שכוונתו היתה לפרנסה בכבוד.

(יז) אמנם היא לא נטלה עומרים, ואף לא ליקטה במקומות שאינם מותרים לפי הדין, אלא וַתְּלַקֵּט רק בַּשָּׂדֶה עצמה עַד הָעָרֶב, וכיון שלא רצתה לשאת עמה כמות גדולה של תבואה, כשאינה צריכה ממנה את התבן והמוץ, לכן וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, להפריד את גרעיני התבואה מהפסולת, וַיְהִי שיעור הלקט כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

(יח) וַתִּשָּׂא את התבואה, וַתָּבוֹא אל הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, שזו כמות גדולה שאינה מצויה בדרך כלל אצל העניים האוספים את מתנותיהם, וַתּוֹצֵא רות וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אותן קליות ולחם אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ, ודבר זה אינו מצוי אצל עניים המלקטים מתנות עניים, אלא מאכלים אלו ניתנים כשכר על עבודה.

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ, אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, שהצלחת לאסוף כמות גדולה כל כך של תבואה, וְאָנָה עָשִׂית – היכן עבדת עבודה כל שהיא, שכתמורה לה קיבלת את הלחם והקליות, יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ. וַתַּגֵּד רות לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, כלומר, אמרה לה שאותו אדם החשיב את הנהגתה הטובה והתגיירותה כמעשה טוב שנעשה עבורו, וכאילו מגיע לה על כך שכר ממנו, ומחמת כן נתן לה את הלחם והקליות, וַתֹּאמֶר, שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז, שהוא שופט ישראל, ומחמת כן הוא מחשיב את התגיירותי כטובה שעשיתי לו עצמו, ומחמת כן נתן לי את הדברים הללו.

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים, שהוא מפרנס אותנו, וְאֶת הַמֵּתִים, שבוודאי ייבם את רות ויקים את שם המת, וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, ולכן הוא עושה עמנו חסד ומכלכל אותנו, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא, ולכן בודאי ייבם אותך ויגאל את נפש המת.

 

"אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, הַמְּגִלָּה הַזּוֹ, אֵין בָּהּ לֹא טוּמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, לֹא הֵיתֶּר וְלֹא אִיסּוּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה, לְלַמְדְךָ שָׂכָר שֶׁל גּוֹמְלֵי חַסָדִים"