יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק ב, שיעור 24

אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מאכל שֶׁהוּא מבושל כבר על ידי ישראל כְּשיעור מַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, והיינו שכבר התחיל להתבשל [ו'בן דרוסאי' הוא שם של שודד שהיה דרכו לאכול כל דבר כשהוא מבושל רק במקצת], אף אם המשיך העובד כוכבים וסיים את בישולו, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור בִּישּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.

תַּנְיָא בברייתא, מֵנִיחַ יִשְׂרָאֵל בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְהַפֵּךְ בּוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הישראל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ משום בישולי עובדי כוכבים, כיון שהתחלת הבישול היתה על ידי ישראל. וכן שׁוֹפֶתֶת אִשָּׁה קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה, וּבָאָה כּוּתִית וּמְגִיסָה בָּהּ – מהפכת את התבשיל בכף עַד שֶׁתֵּצֵא הישראלית מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, אוֹ עַד שֶׁתָּבֹא מִן הַשּׁוּק, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת משום בישולי עובדי כוכבים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מה הדין באופן הפוך, שהֵנִיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים את המאכל על גבי האש, וְהִיפֵּך יִשְׂרָאֵל את הבשר, מַהוּ, האם יש בזה משום איסור בישולי עובדי כוכבים. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, יש ללמוד דין זה בקַל וָחוֹמֶר, ומה באופן שגָּמְרוֹ – גמר וסיום הבישול נעשה בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, התבאר שהמאכל מֻתָּר, כיון שהיתה תחילת הבישול ביד ישראל, אם גמרו בְּיַד יִשְׂרָאֵל, והגמר הוא עיקר הבישול, לֹא  כָּל שֶׁכֵּן שיהא המאכל מותר, ואף שהיתה התחלתו ביד עובד כוכבים. אִיתְּמַר נַמִּי – נאמרה כך אף מימרא זו בבית המדרש, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים את המאכל על גבי האש וְהִיפֵּך יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְהִיפֵּך עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כיון שלא נעשה הבישול כולו על ידי עובד כוכבים אלא היה אף ישראל מעורב בבישול, המאכל מֻתָּר. וְאֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתוֹ וְגָמְרוּ של הבישול בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים.

כיון שהתבאר שאם היה ישראל מעורב בחלק מהבישול אין בו משום איסור בישולי עובדי כוכבים, ממשיכה הגמרא ומבארת, פַּת, אָמַר רַב אָחִי, שָׁלֹשׁ מְלָאכוֹת יֵשׁ בָּהּ – באפייתה, הסקת התנור, הכנסת הפת, וחיתוי בגחלים המגביר את החום וממהר את האפיה, הִלְכָּךְ – ולכן, כיון שדי בכך שאחת המלאכות תיעשה על ידי ישראל, הַאי רִיפְתָא – אותה פת, דְשָׁגַר – שהסיק עבורה את התנור עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָפָה [-הכניס את הפת לתנור] יִשְׂרָאֵל, אִי נַמִּי – וכן אם שָׁגַר – הסיק את התנור יִשְׂרָאֵל, וְאָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִי נַמִּי – וכן אם שָׁגַר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָתָא יִשְׂרָאֵל וְחָתָּה חִתּוּיֵי – ובא ישראל וחיתה והיפך בגחלים, שַׁפִּיר דָּמִי – מותרת אותה פת באכילה.

 

 

דָּג מָלִיחַ, שנמלח על ידי עובד כוכבים, וּבֵיצָה צְלוּיָה, שצלאה עובד כוכבים, חִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא שָׁרוּ – התירום באכילה, כיון שמליחה אינה נחשבת כבישול, ומשום שהחלק הנאכל שבביצה מכוסה בקליפה, ואין העובד כוכבים נוגע במאכל עצמו, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָסַר.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַבִּי חִיָיא פְּרוּדָאָה, אִיקְּלַע לְבֵי – הזדמן לביתו של רֵישׁ גָלוּתָא, אָמְרוּ לֵיהּ אנשי ריש גלותא, בֵּיצָה צְלוּיָה שנצלתה על ידי עובד כוכבים, מַאי – מה דינה, האם מותרת היא באכילה. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבי חייא פרודאה, חִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא שָׁרוּ – התירו, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָסַר, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בְּמָקוֹם שְׁנַיִם, ומותרת היא. אָמַר לְהוּ רַב זְבִיד, לֹא תְּצַיְתוּ לֵיהּ – אל תעשו כהוראתו, שהרי הֲכִי אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ההלכה היא כדבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְאָסַר. וְקָאָמַר רב האי גָּאוֹן, דְּלֹא אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא – שלא נפסקה הלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, האוסר, אֶלָּא בְּבֵיצָה צְלוּיָה, אֲבָל בְּדָג מָלִיחַ שמלחו עובד כוכבים, הִלְכְתָא כְּחִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא, דְשָׁרוּ – שהתירו דג מליח, דַּהֲווֹ לְהוּ רַבִּים לְגַבֵּי יָחִיד, ורק לגבי ביצה צלויה פסק אביי הלכה כרבי יוחנן אף שהוא יחיד.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)