יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

216. כבוד (ב)

ראוי לאדם לברוח מן הכבוד כבורח מן האש, כי אש היא, עד אבדון תאכל. ועל כל מדה רעה אשר יצרו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, צריך להתחזק ברוב עז ותעצומות במחשבות טהורות להתרחק מהן, כי קשה עונשן של מידות רעות, ובפרט דברים אלו, שאמרו עליהם חז"ל שהם מוציאים את האדם מן העולם.

ויחשוב כל אדם ויאמר, מה אני ומה חיי, טפה סרוחה, עפר ואפר, רמה ותולעה, כלי מלא בושה וכלמה, דבר שאין בו ממש. ומה יתן לי ומה יוסיף אם יכבדוני אנשים שכמותי או אם יבזוני, אני והם הבל הבלים, ואם אני מכובד לפני מלך הכבוד – מה אכפת לי על כבוד המדומה של בני אדם, ואם אני נבזה ונמאס לפני מלך הכבוד וכל צבא המרום – למה לי חיים ולמה לי כבוד מבני אדם. ואם הייתי ראוי לכבוד, היו זוכים לי מן השמים לכבוד, אלא ודאי שאני חוטא, וחטאי מונעים הכבוד ממני. על זאת יכנע לבבו ויקבל דין שמים בשמחה, ולא יתרעם על שום אדם ולא יתקוטט עם שום אדם, כי מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו.

 

"אַחַי וְעַמִּי, לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וּבָזֶה וְכָזֶה לִמְדוּ הֵיטֵב, לְטוֹב לָכֶם, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תַּשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא" (מתוך הקדמת המחבר)