מעת חורבן בית קדשינו, וגלות הבנים מעל שולחן אביהם, שכינת כבודו יתברך אזלא ומתרכא, כביכול, ולא תרגיע. ואין שיור רק התורה הזאת, כשישראל עם הקודש מצפצפים ומהגים בה כראוי, הן המה לה למקדש מעט, להכין אותה ולסעדה, ושורה עמהם ופורשת כנפיה עליהם, כביכול. (נפש החיים, ד, לד)