א. אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו, ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף.
ב. חולה שאוכל דבר איסור, [והיינו, אם הוא חולה שיש בו סכנה אפילו דבר שאסור מן התורה, ואם הוא חולה שאין בו סכנה, בדברים האסורים מדרבנן]. יש ליזהר לכתחלה שלא יאכלו עם עוד שנים אחרים, כדי שלא יתחייבו בזימון. ואם אכל אצל אחרים, אין לזמן עליו, וגם אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, דספק ברכות להקל.