א. אף על פי שלענין כל המצוות שבתורה נעשה הבן גדול כשיהיה בן שלש עשרה שנים, והבת כשתגיע לגיל שתים עשרה, הרי לענין נדרים ושבועות הדין שונה, וקטן מגיל שתים עשרה שנים, וקטנה מגיל אחת עשרה, אם נדרו או נשבעו, והבינו לשם מי נדרו או נשבעו, נדריהם ושבועותיהם קיימים. (קצש"ע סז).

ב. אבל קטן או קטנה הפחותים מגיל זה, אף על פי שיודעים לשם מי נדרו, אין נדריהם ושבועותיהם חלים כלל. ומכל מקום גוערים בהם ומלמדים אותם שלא יתרגלו בלשונות נדר או שבועה, ואם זהו דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש – מחייבים אותם לקיים את מה שאמרו. (שם).