יב. הרוצה לחזור בתשובה על עוון לשון הרע, אם השומעים לא האמינו לו, ולא הזיק ולא ציער את חבירו, הרי זה עוון שבין אדם למקום, ויתחרט יתוודה ויקבל על עצמו שלא לשוב על חטא זה. אך אם הזיק לחבירו, עליו לבקש ממנו מחילה, ואפילו אם חבירו אינו יודע שהוא זה שסיפר עליו, צריך לומר לו זאת ולבקש מחילתו.
כלל ה, א. אסור לאדם לספר על חבירו שנמנע מלעשות לו טובה, אף שהוא יודע שהיה בידו להיטיב עמו ונמנע מכך ויש בסיפור זה אף איסור 'לא תיטור', ולפעמים גם איסור 'לא תיקום']. ואיסור זה הוא אף אם אין למספר נגיעה בדבר, ולכן אסור ללוי לספר שראובן לא היטיב לשמעון.
* * *
פירוט ההלכה היומית: יב. מי שעבר וסיפר לשון הרע, ורוצה לחזור בתשובה, דינו תלוי: אם השומעים לא האמינו לדבריו, ולא התגנה אותו אדם בעיניהם, אין לו עוון ש'בין אדם לחבירו' אלא רק 'בין אדם למקום', שעבר על רצון ה', ותיקונו הוא שיתחרט על העבר, ויתוודה על חטאו, ויקבל על עצמו בלב שלם על העתיד שלא לעשות כן. אבל אם השומעים האמינו לדבריו, ונגרם לאותו אדם נזק בגופו או בממונו, או שגרם לו צער, אין יום הכפורים מכפר, ואף לא יום המיתה, עד שירצה את חבירו. ולכן צריך לבקש מחבירו מחילה, וכשיתפייס וימחל לו לא נשאר עליו אלא עוון שבין אדם למקום, ויעשה עליו תשובה כנ"ל. ואפילו אם חבירו אינו יודע כלל שהוא זה שדיבר עליו וגרם לו צער או נזק, צריך לגלות לו את הדבר ולבקש ממנו מחילה. ויש ללמוד מכאן כמה צריך להזהר ממידה זו של לשון הרע, כי מי שרגיל בזה – כמעט ואינו יכול לחזור בתשובה, כי בודאי לא יזכור את מספר הנפשות שציער. ואפילו אותם שהוא זוכר ואינם יודעים שהוא זה שציער אותם, יתבייש לגלות להם את הדבר. ועוד, שלפעמים הוא מדבר בפגם של משפחה שלמה, ומזיק לכל הדורות הבאים, ואין לו מחילה על כך, וכמו שאמרו חז"ל 'המדבר בפגם משפחה, אין לו כפרה עולמית'.
כלל ה, א. אסור לומר לשון הרע על אדם בענינים שבין אדם לחבירו. כגון, אם אדם נמנע מלהלוות לו ממון, או שנמנע מלעשות לו טובה אחרת שהוא מבקש ממנו, או שנוקם -שאינו עושה לו טובה מחמת שהוא לא עשה לו טובה] או נוטר -ששומר בליבו ומזכיר לו שהוא לא עשה לו טובה], אסור לספר זאת לאחרים, כיון שבכל הדברים הללו לא עשה לו חבירו רעה אלא רק נמנע מלעשות לו טובה, ואין תועלת בסיפור זה. וכל זה אפילו אם הוא רואה ויודע בעצמו שחבירו היה יכול להיטיב לו, ונמנע מלהיטיב מפני רוע ליבו. ומלבד איסור לשון הרע, יש בזה גם איסור 'לא תיטור', שזוכר לחבירו את הנהגתו הרעה עימו. ואם הוא מתכוין לפרסם את רעתו כגמול על כך שלא היטיב עימו, עובר גם ב'לא תיקום'. ואפילו אם אותו אדם נמנע מלהיטיב לאדם אחר, והמספר אינו נוגע בדבר כלל, אלא מספר זאת רק לקינאת האמת על הנהגתו הרעה של חבירו, יש בזה איסור לשון הרע.
