לח. מי שנכווה כוויה רגילה (באש או בשמש וכדומה), ואינו חש כאב חזק, וכוויה זו מוגדרת כוויה בדרגה א', המתבטאת באודם על פני העור, אין לטפל בו כלל כל טיפול רפואי, אך מותר לו לשטוף אותה בזרם מים קרים.
כוויה, אפילו קלה, שנגרמה מחומר כימי, יש לשטוף אותה היטב מיד במים מרובים.
בכוויה קשה יותר, המוגדרת כוויה בדרגה ב' או ג', המתבטאת בשלפוחיות או השחרה, מכיוון שהדרך הראשונית לרפואתה היא לקרר את המקום, ישפוך מים רבים על המקום הפגוע. ובאם המקום מכוסה בגדים, יזדרז להורידם, ומותר במקום הצורך אף לקרוע את הבגדים דרך קילקול הבגדים והשחתתם, בכדי לזרז את קירור המקום. וכן מותר לכסותם בגזה או תחבושת המיוחדת לטיפול בכוויות (כגון ברנדשילד). וגם מותר להוציא משחה משפופרת ולתתה על גבי הכוויה או על תחבושת (בדרך שהתבארה לעיל בדין חולה שאין בו סכנה, סעיף יד), אבל אסור למרוח את המשחה. ומותר לקחת תרופות להרגעת הכאב.
במקרה של כוויה קשה, דהיינו כוויה הנמצאת על שטח גדול בעור האדם, או במקומות רגישים שבגוף האדם, כגון פנים, כף היד או פרקים, וכן כוויה אצל ילדים וזקנים, יש להיוועץ מיד ברופא, כי יתכן שיש בה משום סכנה.
