א. אסור להאמין לדברי לשון הרע גם אם סופרו בפני כמה אנשים.
ב. אסור להאמין ללשון הרע אפילו אם סיפר זאת המספר בפני אותו אדם, ואפילו אם אותו אדם שתק בניגוד להרגלו, אין זו ראיה שהסיפור אמיתי, ואסור להאמין לו.
ג. אסור להאמין לדברי לשון הרע גם אם שני אנשים או יותר סיפרו זאת, אלא רק לחשוש.
ד. אף אם התפרסם על אדם מסוים שעשה דבר איסור, אין להאמין לדבר אלא רק לחשוש לו, ואם מספרו לאחרים לאחר שכבר התפרסם הדבר] יזהר שלא לכוין לפרסם את הדבר יותר.
* * *
פירוט ההלכה היומית: א. איסור קבלת לשון הרע הוא גם באופן שהמספר סיפר את הדברים בפירסום, בפני כמה אנשים, מכל מקום אסור להאמין שהדברים אמת, אלא רק לחשוש להם ולחקור את הדבר, שמא הוא אמת.
ב. אסור להאמין ללשון הרע, אפילו אם המספר אומר שהיה מספר זאת גם בפני אותו אדם. ואפילו אם באמת סיפר זאת בפני אותו אדם, כל זמן שאותו אדם לא הודה שהסיפור אמיתי אסור להאמין לדברים, ואין שתיקתו מוכיחה שהסיפור אמיתי. ואפילו אם זהו אדם שאין דרכו לשתוק כשמדברים עליו דברים מעין אלו, יתכן שהפעם החליט לשתוק, או שחשש שלא יאמינו לו אם יכחיש את הסיפור, כדרך בני אדם שמאמינים לסיפורי גנאי על אנשים אף אם הם מכחישים את הדבר. ולכן אין שתיקתו נחשבת כראיה שהסיפור אמיתי, ואסור להאמין לאותם דברי לשון הרע.
ג. כמו שאסור לקבל לשון הרע מאדם אחד, כך אסור לקבל ולהאמין ללשון הרע ששמע משני בני אדם. ואם זהו דבר שאף אם הוא אמת אסור להם לספרו, בודאי שאין להאמינם, שהרי אף לדבריהם – עשו מעשה רשע בכך שסיפרו לשון הרע, ואין סברא להאמינם. ואפילו אם זהו דבר שלפי דבריהם מותר להם לספרו, ואם האמת כדבריהם נהגו כדין בכך שסיפרוהו לו, מכל מקום אסור לקבל ולהאמין לדבריהם אלא רק לחשוש, כמו כששומע מאדם אחד], כיון שרק שנים שמעידים על הדבר בפני בית דין יש להאמינם, ואילו כשמספרים חוץ לבית דין אין להם שם 'עדים', ואינם נאמנים.
ד. וכמו כן, אם יצא קול על אדם שעשה מעשה או דיבר דיבור שאסור על פי התורה, בין אם זהו איסור חמור ובין אם זהו איסור קל, אסור לקבל ולהאמין לדבר, רק לחשוש שמא הוא אמת, עד שיתברר הדבר. וקל וחומר שיש לאדם להזהר כשהוא מספר את הדבר לאחרים לאחר שהדבר מפורסם, ואין איסור בעצם הסיפור], שלא יתכוין להעביר את הקול ולפרסמו יותר, וכמו שהתבאר לעיל (כלל ב סעיף ג).
