יא. אסור לאדם לספר לשון הרע על מי שעשה לו עוולה, אף אם מספר את האמת ואף אם מתקיימים כל התנאים שנימנו לעיל, כיון שבודאי אין כוונתו לתועלת.
יב. וכל שכן אם אותו אדם לא עשה לו עוולה אלא רק נמנע מלהיטיב עמו, כגון שלא הלוהו ממון, שבודאי אסור לספר זאת לאחרים. וכל שכן שאסור לספר על אנשי עיר שלמה שלא היטיבו עמו, שזה לשון הרע חמור יותר.
* * *
פירוט ההלכה היומית: יא. אף שהתבאר לעיל שמותר לספר לשון הרע על עושי עוולה, מכל מקום כשהדבר נוגע למספר עצמו, אסור. כגון, אם היה לאדם עסק עם חבירו, והלה גזלו או עשקו, או ציער ובייש אותו, אסור לו לספר זאת לאחרים, ואפילו אם הוא יודע בעצמו שאינו מגזים כלל אלא הכל אמת, ואפילו אם יתקיימו כל התנאים שנימנו לעיל, אסור לספר. והטעם, שבודאי אין כוונתו בסיפור זה לתועלת, אלא כוונתו היא שיתבזה בעיני האנשים מחמת שפגע בממונו או בכבודו, וככל שיראה יותר שיתקבלו דבריו באוזני השומעים ויתגנה בעיניהם, כך ישמח יותר, ולכן הדבר אסור (מלבד אופן מסוים, שיבואר להלן).
יב. וכל שכן אם אותו אדם לא עשה לו רעה, אלא רק לא היטיב עמו טובה מסוימת, כגון שלא הלוה לו ממון או לא נתן לו צדקה, אף שזו טובה שהיה ראוי שיעשה לו, מכל מקום אסור לו לספר זאת לאחרים. ואם יספר, הרי זה לשון הרע גמור, מלבד עוד כמה איסורים שיש בזה. והרבה נכשלים בזה, שאם לא נוהגים עמו כרצונו בעיר מסוימת, ואין מסייעים לו בענייניו, כשהוא מגיע לעיר אחרת הוא מפרסם לגנאי את החשובים שבאנשי אותה עיר שלא נהגו בו כרצונו, או אף את כל בני העיר, ודבר זה הוא איסור גמור. ובפרט כשהוא מספר גנאי על עיר שלמה, שזהו עוון גדול.
