יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ג, שיעור 93

[הגמרא ממשיכה לדון בביאור הברייתא, בה מבואר שהמוכר בית או שדה לחבירו אינו יכול להעיד לו עליה, אך אם מכר לו פרה או טלית יכול להעיד לו עליה, וביארה זאת הגמרא עתה בלוקח רגיל, ובאופן שבא המוכר להעיד לטובתו]. וְאַקְשִׁינָן – והקשתה הגמרא על ביאור זה, אִי לֹא חַיְישַׁתְּ לְפָרָה וְטַלִּית – אם בעדותו של המוכר על מטלטלין אינך חושש שהוא נוגע בעדותו, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ אַפּוֹתִּיקֵי לבַּעַל חוֹבוֹ – ואפילו אם ייחד את אותו חפץ לבעל חובו, שיגבה ממנו, מכל מקום אינו נוגע, מִשּׁוּם דְּלֹא מִשְׁתַּעְבְּדָא לֵיהּ וְלֹא הַדְרָא לֵיהּ – כיון שכשהחפץ ביד הקונה אינו משועבד עוד לבעל חובו [ואינו נחשב כמי שחוזר למוכר על ידי שהנושה בו יגבנו] כִּדבריו דְרָבָא, שאם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו, לֵיחוּשׁ הרי עדיין יש לחשוש דִּילְמָא אַקְנְיֵיהּ לְהַהִיא פָּרָה וְטַלִּית לְבַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ אַגַּב מְקַרְקְעֵי קִנְיָן גָּמוּר, כלומר, שמא המוכר שעבד למלוה שלו את החפץ הזה בשעבוד גמור, מטלטלין אגב קרקע, וְלֹא לִיסְהִיד לֵיהּ לְלוֹקֵחַ עֲלָהּ – ואם כן אין לקבל את עדותו לטובת הקונה, דְּנִיחָא לֵיהּ – כיון שנח לו בעדות זו והוא נוגע בה, מִשּׁוּם דְּהַדְרָא לְבַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ – מאחר ובאופן זה המלוה של המוכר יכול לגבות את החפץ מיד הקונה, כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה, אַקְנֵי לֵיהּ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי – אם שעבד הלוה למלוה מטלטלין אגב קרקע בקנין, גָּבִי מְקַרְקְעֵי וְגָּבִי מִטַּלְטְלֵי – גובה המלוה מיד הלקוחות גם קרקעות וגם מטלטלין שקנו מהלוה, וְאָמַר רַב חִסְדָּא, וְהוּא – ובתנאי דְכָתַב לֵיהּ הלוה למלוה באותו שטר של שעבוד ששטר זה יהיה דְּלֹא כְּאַסְמַכְתָּא – ללא חשש אסמכתא [שאדם מתחייב על דבר אף שאינו מתכוון לכך באמת, כיון שהוא סומך על כך שלא יגיע לעולם לידי חיוב זה], וּדְלֹא כְּטוֹפְסֵי דִשְׁטָרֵי – ושלא כנוסח שטר שכותבים בלא כוונה להתחייב באמת במה שכתוב בשטר, ואם כן מדוע אין חוששים לכך שהמוכר השתעבד שעבוד כזה למלוה שלו, ונמצא שיש לו נגיעה להעיד לטובת הקונה אף במכירת מטלטלין.

וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת ברייתא זו האומרת דְּמֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ וְלֹא חַיְישִׁינָן לְהָכִי – ואין חוששים לכך, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח אוֹתָהּ פָּרָה אוֹ אוֹתוֹ טַלִּית וּמְכָרָהּ לְאַלְתַּר – שאותו מוכר [הבא להעיד לטובת הלוקח] קנה את אותה פרה או טלית ומכר אותה מיד לקונה זה, דְּלֹא שָׁהֲתָה (לה) גַּבֵּיהּ דְּלֵיחוּשׁ דִּילְמָא אַקְנְיֵיהּ לבַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ – ולא שהתה הפרה או הטלית ברשותו כלל, ואין לחשוש שמא הספיק לשעבדה לבעל חובו, ובאופן זה אין חשש שהוא נוגע בעדותו, ונאמן.

וְאַקְשִׁינָן – הוסיפה הגמרא והקשתה, אף שהחפץ לא שהה אצלו שיעור זמן שהוא יכול להספיק לשעבדו לבעל חובו, וְלֵיחוּשׁ – והרי עדיין יש לחשוש, דִּילְמָא דְּאִיקְנֵי אָמַר לֵיהּ לְבַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ – שמא קודם שקנה את אותה פרה או טלית לוה מחבירו, ובשעת ההלואה שעבד לו מטלטלין אגב קרקע, והוסיף ושעבד לו בדרך זו גם את המטלטלין שהוא עתיד לקנות, כִּדְכָתְבִינַן הָאִידָּנָא – וכפי שאנו כותבים בזמן הזה בשטר ההלואה, שהלוה משעבד למלוה נכסים שֶׁקָּנִיתִי וְשֶׁעָתִיד אֲנִי לִקְנוֹת, הִילְכָּךְ – ולכן אַף עַל גַּב דְּלָקַח וּמָכַר לְאַלְתַּר, ובאמת באותו זמן שהיה החפץ ברשותו לא הספיק לשעבדו למלוה שלו, מכל מקום קַנְיֵיהּ בַּעַל חוֹב מֵעִדָּנָא דְּזַבְּנָהּ – מהרגע שקנה את אותו חפץ זכה המלוה שלו בשעבודו, כיון ששעבד לו את כל הנכסים שהוא עתיד לקנות, וְכֵיוָן דְזַבִּין לָהּ – וכיון שהלך ומכר את אותה פרה וטלית, לָאו דִּידֵיהּ קָא מְזַבִּין – הרי זה כאילו מכר דבר שאינו שייך לו, וְהַדְרָא לָהּ לְבַעַל חוֹב – ועתיד החפץ לחזור למלוה שלו, כאשר יבוא לגבותו, וּלְפוּם הָכֵין – ומחמת כן יש לומר שלֹא יָעִיד לוֹ עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי בעדות זו הוא מַעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, והרי הוא נוגע בעדותו. וּמִדְּלֹא חַיְישַׁתְּ לְהָכֵי – ומכך שאיננו חוששים לכך, דְּקָתָּנֵי – שהרי אמרה הברייתא שמֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ – יש ללמוד מכך, דְּאֶקְנֵה – שאם שעבד הלוה למלוה נכסים שהוא עתיד לקנות, וְקָנָה נכסים לאחר זמן, וּמָכַר אותם לאחרים, [לֹא קָנִי], דְּאִיבַּעְיָא לָן – שהסתפקה הגמרא בנידון זה בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (ב"ב קנז.), האם נשאר השעבוד על החפץ גם לאחר שנמכר לאחר, או ששעבוד נכסים 'דאקנה' מועיל רק לנכסים הנמצאים עתה ביד הלוה, וְלֹא אִיפְשִׁיטָא בְּהֶדְיָא – ולא נפשט ספק זה בפירוש לֹא מִמַתְנִיתִין וְלֹא מִבְּרַיְיתָּא – לא ממשנה ולא מברייתא, תִּפְשֹׁט מֵהַאי דְּתַנְיָא – נפשוט מברייתא זו, האומרת שהוא נאמן להעיד לקונה שלו, דְּלֹא קָנָה – שבאופן זה אין השעבוד חל, ולכן אין למוכר נגיעה בדבר, מאחר ובין כך לא יוכל המלוה שלו לגבות את החפץ מיד הקונה.

וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן, כְּגוֹן דְּקָא אָמְרֵי עֵדִים – שבאו עדים ואמרו בעדותם, יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא דְּלֹא הֲוַת לֵיהּ אַרְעָא מֵעוֹלָם – אנו יודעים שלאדם זה, שמכר את המטלטלין ובא להעיד עליהם לטובת הקונה, לא היתה מעולם קרקע, דְּהָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דִּילְמָא אַקְנְיֵיהּ בִּדְאִיקְנֵי אַגַּב אַרְעָא – שבאופן זה אין מקום לחשוש שהקנה את המטלטלין שהוא עתיד לקנות אגב קרקע, מאחר ומעולם לא היתה לו קרקע, וּמִשּׁוּם הָכֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ – ולכן אין לו נגיעה, והוא נאמן להעיד על חפץ זה שביד הקונה.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)