יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ה, שיעור 150

שנינו במשנה, 'איזה הוא נשך וכו', ואֵי זֶה הוּא רִבִּית'. תמהה הגמרא, אַטּוּ הַאי דְּאַמְרִינָן עַד הַשְׁתָּא לָאו רִבִּית הוּא – וכי האופנים שהוזכרו עד עתה, בשם 'נשך', והיינו המלוה לחבירו סלע בתמורה לחמש דינרים, והמלוה סאתים תבואה תמורת שלש סאים, אינם בכלל ריבית, והרי ודאי שגם אופנים אלו כלולים באיסור ריבית. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כך היא כוונת המשנה, האופנים שהובאו עַד כָּאן, הם באיסור שֶׁל תּוֹרָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, באיסור שֶׁל דִבְרֵיהֶם – דרבנן. וטעם החילוק בין האופנים, כיון שעַד כָּאן מדובר ברִבִּית קְצוּצָה, שמתחילה הסכימו הלוה והמלוה שפרעון ההלואה יהיה יותר מדמי ההלואה, וזהו האופן שאסרה התורה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מדובר באֲבַק רִבִּית, והיינו שלא סיכמו על כך מתחילה, אך מחמת שינוי מחירי התבואה נמצא שהחזיר הלוה למלוה יותר ממה שלוה, ואופן זה אסור מדרבנן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, רִבִּית קְצוּצָה, האסורה מן התורה, יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין – בית דין כופים את המלוה להשיב את דמי הריבית [ולהלן יבואר הטעם לכך], אבל אֲבַק רִבִּית, שזהו רק איסור דרבנן, אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ רִבִּית קְצוּצָה האסורה מן התורה, אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, שריבית קצוצה יוצאת בדיינים.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, האומר שריבית קצוצה יוצאת בדיינים, והרי הלוה נתן מעות אלו מרצונו למלוה, ואין זה כגזילה וכדומה שיכול האדם לתבוע את חבירו בדין תורה שיחזיר לו את המעות שגזל ממנו, כיון דִּכְתִיב (ויקרא כה לו) 'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ', והלשון 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ' היא מצוות עשה המחייבת את המלוה להשיב את הריבית שנטל, כלומר, אַהְדַּר לֵיהּ דְנִיחֵי בַּהֲדָךְ – השב ללוה את המעות, כדי שיוכל לחיות איתך, ובית דין כופים על כך כפי שהם כופים כל אדם לקיים מצוות עשה המוטלת עליו.

וְכִי קָאַמְרִינָן – ודין זה שאמרנו, שרִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, הַנֵּי מִילֵּי מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ – זהו דווקא מהמלוה עצמו, שנאמרה עליו מצוות עשה זו, ובית דין כופים אותו לקיימה, אֲבָל אם מת המלוה עצמו, מִיָּרְתֵיהּ – מיורשיו של המלוה, לֹא – אין בית דין מוציאים את דמי הריבית, כיון שאין זה חוב ממוני המשעבד את נכסיו, אלא זו מצוה המוטלת על גופו [אך אם היה זה חוב ממוני ממש, כמו הלואה, היו נכסיו משועבדים לפרעון חוב זה, ויורשיו היו חייבים לפרוע את החוב מהנכסים שירשו], כִּדְאַמְרִינָן – כפי שנאמר בפסוק (איוב כז יז) 'יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ' [בפסוק לא כתובה תיבת 'רשע', אך הפסוקים שם עוסקים ברשע], כלומר, האב, שהוא רשע והלוה בריבית לא יוכל ליהנות מממון זה, כיון שבית דין מוציאים אותו מידו, אך בנו, שהוא צדיק, רשאי להשתמש בממון זה ואין מוציאים אותו מידו. וְתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, יורשים שהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית, אֵין חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר אותם ללוה. וְאִם הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה וְטַלִּית שקיבל בריבית, וְכָל דָּבָר הַמְסוּיָּם, שהכל מכירים ויודעים שהגיע ליד אביהם באיסור, חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן, שעל ידי אותה פרה או טלית זוכרים הכל את חטאי האב. וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא על דברי הברייתא, וְהַנֵּי מִי מֵחַיְּיבֵי בִּכְבוֹד אֲבִיהֶן – וכי בנים אלו, שאביהם היה רשע, חייבים בכבוד אביהם, והרי קָרֵי – יש לקרוא כָּאן את הפסוק (שמות כב כז) 'וְנָשִׂיא בְּעַמְּךָ לֹא תָּאוֹר', וכפי שדרשו חכמים שאיסור זה הוא רק בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, ולא ברשע. וְאוּקִימְנָא – ותירצה הגמרא שהברייתא עוסרת בְּאופן שֶׁעָשָׂה האב תְּשׁוּבָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחֲזִיר את הריבית עַד שֶׁמֵּת. ויש לדייק מדברי הברייתא, טַעֲמָא דְּעָשָׂה תְּשׁוּבָה הוּא דְּחַיָּיבִין לְהַחֲזִיר דָּבָר הַמְסוּיָּם – החיוב להשיב דבר מסוים שבא ליד אביהם בריבית הוא רק אם חזר האב בתשובה, אֲבָל אִם מֵת וְלֹא עֲשֵׂה תְּשׁוּבָה, אֲפִלּוּ דָּבָר מְּסֻיָּם אֵין חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר, והטעם לכך, דְּאָמַר קְרָא – כיון שנאמר בפסוק (ויקרא כה לו) 'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית' [וְגוֹ'], ועל זה נאמר בסיום הפסוק 'וחי אחיך עמך', כלומר, רק לְדִידֵהּ – למלוה עצמו, שהוזהר בתחילת הפסוק שלא ליטול ריבית מהלוה, אַזְהֲרֵיהּ רַחְמָנָא – הזהירה אותו התורה גם להחזיר את הריבית שנטל, אבל לִבְרֵיהּ – לבנו של המלוה, שלא נטל את מעות הריבית מהלוה, לֹא אַזְהֲרֵיהּ רַחְמָנָא – לא הזהירה אותו התורה להשיב את המעות ללוה.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)