יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ו, שיעור 206

אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסָא, דְּאָמַר, קַבְּלָן – אדם המקבל על עצמו לעשות מלאכה תמורת שכר קצוב, ואינו כפועל המקבל שכר לפי שעות או ימים, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁאִם חָזַר בּוֹ באמצע העבודה, שָׁמִין לוֹ אֶת שווי מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, כלומר, אומדים כמה יצטרך בעל הבית לשלם לפועל אחר שישלים את עבודתו, ומנכים לו סכום זה משכרו, ואם בינתיים התייקרו הפועלים ויצטרך בעל הבית לשלם לפועל החדש יותר, מנכים לו זאת משכרו. ומאידך, אם הוזלו הפועלים, ועל מחצית העבודה שנשארה ישלם בעל הבית לפועל החדש פחות ממחצית השכר, אין הקבלן מקבל אלא מחצית, אף שעתה ירויח בעל הבית, שישלם פחות ממה שהיה משלם אילו היה הקבלן משלים את עבודתו. וְדַוְקָא קַבְּלָן, כיון ששכרו הוא על העבודה כולה, אֲבָל פּוֹעֵל המקבל את שכרו לפי זמן העבודה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וַאֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם, וְשָׁמִין לוֹ אֶת מַה שֶּׁעָשָׂה, ומקבל את שכרו על מה שעשה, ואין שכרו תלוי בשארית העבודה שנשארה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דִּכְתִיב (ויקרא כה נה) 'כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים', וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, ואם לא יוכל לחזור בו משכירותו הרי הוא דומה ל'עבד', אמנם קבלן אף בזמן עבודתו אינו דומה לעבד, שהרי יכול הוא לעבוד כרצונו, ושכרו הוא על התוצאה וגמר המלאכה, ולכן כשחוזר בו ידו על התחתונה.

וְהַנֵּי מִילֵּי – וחילוק זה בין שכיר לבין קבלן הוא רק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבֵד, אֲבָל בְּדָבָר הָאָבֵד, שאם לא ימשיך במלאכתו יגרום הפסד לבעל הבית, לֹא שְׁנָא פּוֹעֵל וְלֹא שְׁנָא קַבְּלָן – אין חילוק בין פועל לבין קבלן, לֹא מָצוּ לְמֶיהֱדַר בְּהוּ – אינם רשאים לחזור בהם, אֶלָּא הֵיכָא דַאֲנִיסֵי – אלא אם כן אירע להם אונס, אֲבָל בִּדְלֹא אֲנִיסֵי – אך אם לא אירע להם אונס, וְאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים אחרים לִשְׂכּוֹר, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן בעל הבית פועלים אחרים, אוֹ מַטְעָן. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְלַחֲצִי הַיּוֹם שָׁמַע הפועל שֶׁמֵּת לוֹ מֵת [-אחד מקרוביו], אוֹ שֶׁאֲחָזַתּוּ חַמָּה – נעשה חולה, אִם שָׂכִיר הוּא, המקבל שכרו לפי זמן עבודתו, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ לפי הזמן שעבד, וְאִם קַבְּלָן הוּא, המקבל שכרו לפי תוצאות עבודתו, נוֹתֵן לוֹ בעל הבית דמי קַבְּלָנוּתוֹ לפי מה שכבר סיים לעשות. וְדַיְיקִינָן מִינָּהּ – ודייקה הגמרא מלשון הברייתא, טַעֲמָא דַּאֲנִיס – הטעם שרשאים לחזור בהם הוא רק מחמת האונס שאירע להם, הָא לֹא אֲנִיס – אך אם לא היו אנוסים, לֹא מָצִי הֲדַרוּ בְּהוּ – לא היו רשאים לחזור בהם, ואפילו השכיר המשתכר לפי זמן העבודה אינו רשאי לחזור בו, ולכאורה קשה על כך, שהרי התבאר לעיל שפועל רשאי לחזור בו אפילו בחצי היום, וְאוֹקְמָא – והעמיד זאת רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק בְּדָבָר הָאָבֵד, וְדִבְרֵי הַכֹּל, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך, דְבְּדָבָר הָאָבֵד, וכגון שאין לבעל הבית אפשרות לשכור עתה פועלים אחרים במחיר הרגיל, אֲפִלּוּ פּוֹעֵל אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

 

 

שנינו במשנה, 'שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן'. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – עד איזה סכום רשאי הוא לשכור פועלים אחרים על חשבון הפועלים הראשונים, ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, עַד כְּדֵי שְׂכָרָן של הפועלים הראשונים, כלומר, רשאי הוא לשכור פועלים אחרים בכל הסכום שהתחייב לראשונים, ולפועלים הראשונים לא ישלם כלום.

אֵיתִיבֵיהּ [-הקשה] רָבָא לְרַב נַחְמָן, והרי שנינו בברייתא לעיל שרשאי לשכור עליהם עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים זוּז. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, לעולם אין בעל הבית יכול להוציא מהפועלים הראשונים ממון, אלא רק להמנע מלתת להם את הממון המגיע להם, וכִּי תַּנְיָא הַהִיא – מה ששנינו בברייתא שרשאי לשכור עליהם עד ארבעים וחמישים זוז, היינו באופן שֶׁבָּאת חֲבִילָה של הפועלים לְיָדוֹ, וכגון שהניחו את כליהם בשדהו, שבאופן זה רשאי הוא להשתמש בממונם כדי לשכור פועלים אחרים [ואף באופן זה אינו רשאי לשכור ביותר מארבעים וחמישים זוז, כיון שאין דרך לשכור פועלים במחיר גבוה יותר, אפילו בדבר האבד], אֲבָל לֹא בָּאת חֲבִילָה לְיָדוֹ, אינו יכול להוציא מיד הפועלים ממון, ולכן אֵינוֹ שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא עַד כְּדֵי שְׂכָרָן, ונמצא שאינו משלם לראשונים כלום, וְאִם שָׂכַר בְּיוֹתֵר, נוֹתֵן לאחרונים מִשֶּׁלּוֹ:

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)