משנה ב: נָזִיר שֶׁגִּלַּח וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, אִם טֻמְאָה יְדוּעָה, סוֹתֵר. וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אִם עַד שֶׁלֹּא גִלַּח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ סוֹתֵר. כֵּיצַד, יָרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה, טָמֵא. נִמְצָא מְשֻׁקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה, יָרַד לְהָקֵר, טָהוֹר. לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, טָמֵא, שֶׁחֶזְקַת טָמֵא טָמֵא וְחֶזְקַת טָהוֹר טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
משנה ב: נָזִיר שֶׁגִּלַּח – נזיר שחשב שהוא טהור, ובסיום ימי נזירותו גילח שערו והביא קרבנות, כפי שנוהג נזיר טהור, וְנוֹדַע לוֹ אחר כך שֶׁהוּא טָמֵא – שהיה טמא בתוך ימי נזירותו, אִם טֻמְאָה יְדוּעָה – שהיתה לה אפשרות להיוודע, סוֹתֵר את ימי נזירותו, וחוזר ומונה ימי נזירות חדשים, ובסיום מגלח ומביא קרבנותיו. וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם – ואם היתה זו טומאה שאין שום אדם בעולם שידע אותה באותו זמן, וכגון שנמצא מת מתחת לגל אבנים שעבר עליו הנזיר, אֵינוֹ סוֹתֵר, ואף שהתברר עתה בוודאות שהיה הנזיר טמא באותו זמן, מכל מקום כך היא ההלכה בנזירות. אמנם אִם נודעה הטומאה עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]גִלַּח, כלומר, קודם שנזרק הדם של אחד מקרבנותיו, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם היתה זו טומאה ידועה ובין אם היתה זו טומאת התהום, הרי זה סוֹתֵר. כֵּיצַד, היה הנזיר טמא טומאת שרץ וכדומה [שאין טומאות אלו סותרות את נזירותו], ויָרַד לִטְבּוֹל בַּמְּעָרָה ולהטהר מטומאתו, וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה, ומסופק אם נגע בו, הרי זה בחזקת טָמֵא, ואפילו אם נודע לו הספק לאחר שגילח והביא קרבנותיו, לפי שאין זו טומאת התהום אלא טומאה ידועה, ואף אם זהו ספק טומאה, הרי ספק טומאה ברשות היחיד טמא. אבל אם נִמְצָא המת מְשֻׁקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה, אם יָרַד לְהָקֵר – לקרר את עצמו, ולא לשם טבילה, הרי הוא טָהוֹר, כיון שזו טומאת התהום. אבל אם ירד כדי לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, הרי הוא טָמֵא, והטעם לכך, שֶׁחֶזְקַת טָמֵא, שנשאר טָמֵא. וְחֶזְקַת טָהוֹר, שנשאר טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר – יש טעם לדבר, שאפילו בטומאת התהום, מה שאינו סותר את ימי נזירותו כשכבר הביא קרבנותיו היינו כשהיה בחזקת טהור, אבל אם היה קודם לכן בחזקת טמא, לא עלה מטומאתו, וסותר ימי נזירותו.
