א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִקְהֶֽינָה׃ ג חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה אִם־יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ד הֵ֤ן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
(ב) מַה לָּכֶם, אַתֶּם, מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה, כי יש שני מקרים שבהם מעניש ה' את הבנים על עוונות אבותיהם, האחד הוא כאשר מחזיקים הבנים בחטאי אבותיהם, והשני הוא בחטא של עבודה זרה, ועד אותו דור היה יצר עבודה זרה קיים, והיו הבנים נענשים בעוונות האבות.
(ג) חַי אָנִי, נְאֻם ה' אֱלֹהִים, אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, כי בימי יחזקאל בטלו אנשי כנסת הגדולה את היצר הרע של עבודה זרה, וכיון שלא היה יצר זה קיים עוד ביניהם, לא היו הבנים נענשים בעוונות אבותיהם.
(ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, והגם שבעניני הגוף יש שייכות בין האב לבן, כי התכונות של הגוף והנטיות למחלות מסוימות יעברו מהאב לבנו, אך הנפשות כולן שייכות לה', והן חלק אלוה ממעל, ואין הנפש של הבן נחשבת כענף מנפש האב אלא היא נפש הקיימת בפני עצמה, וכיון שאין שייכות ביניהן, לכן רק הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
