יח וַיֵּֽרְדוּ֮ אֵלָיו֒ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֱלִישָׁ֤ע אֶל־ה֙' וַיֹּאמַ֔ר הַךְ־נָ֥א אֶת־הַגּוֹי־הַזֶּ֖ה בַּסַּנְוֵרִ֑ים וַיַּכֵּ֥ם בַּסַּנְוֵרִ֖ים כִּדְבַ֥ר אֱלִישָֽׁע׃ יט וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם אֱלִישָׁ֗ע לֹ֣א זֶ֣ה הַדֶּרֶךְ֮ וְלֹ֣א זֹ֣ה הָעִיר֒ לְכ֣וּ אַֽחֲרַ֔י וְאוֹלִ֣יכָה אֶתְכֶ֔ם אֶל־הָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר תְּבַקֵּשׁ֑וּן וַיֹּ֥לֶךְ אוֹתָ֖ם שֹֽׁמְרֽוֹנָה׃ כ וַיְהִי֮ כְּבֹאָ֣ם שֹֽׁמְרוֹן֒ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע ה֕' פְּקַ֥ח אֶת־עֵֽינֵי־אֵ֖לֶּה וְיִרְא֑וּ וַיִּפְקַ֤ח ה֙' אֶת־עֵ֣ינֵיהֶ֔ם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֖ה בְּת֥וֹךְ שֹֽׁמְרֽוֹן׃ כא וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־אֱלִישָׁ֔ע כִּרְאֹת֖וֹ אוֹתָ֑ם הַֽאַכֶּ֥ה אַכֶּ֖ה אָבִֽי׃ כב וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א תַכֶּ֔ה הַֽאֲשֶׁ֥ר שָׁבִ֛יתָ בְּחַרְבְּךָ֥ וּֽבְקַשְׁתְּךָ֖ אַתָּ֣ה מַכֶּ֑ה שִׂים֩ לֶ֨חֶם וָמַ֜יִם לִפְנֵיהֶ֗ם וְיֹֽאכְלוּ֙ וְיִשְׁתּ֔וּ וְיֵֽלְכ֖וּ אֶל־אֲדֹֽנֵיהֶֽם׃ כג וַיִּכְרֶ֨ה לָהֶ֜ם כֵּרָ֣ה גְדוֹלָ֗ה וַיֹּֽאכְלוּ֙ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶל־אֲדֹֽנֵיהֶ֑ם וְלֹא־יָ֤סְפוּ עוֹד֙ גְּדוּדֵ֣י אֲרָ֔ם לָב֖וֹא בְּאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו – חיל ארם ירדו אל אלישע לקחתו איתם, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה', וַיֹּאמַר, הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים, וזהו בלבול הדעת וההכרה, שלא יבינו ולא יידעו את הנעשה עמהם, וַיַּכֵּם ה' בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע.
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע, אם רצונכם ללכת אל מקום הנביא, הרי לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ להגיע אל ביתו, וְלֹא זֹה הָעִיר שהוא נמצא בה, אלא לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן, וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה, בירת ממלכת ישראל.
(כ) וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, ה', פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ, והיינו שתחזור אליהם דעתם והכרתם, וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם, וכאשר שבה אליהם בינתם והכרתם, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה הם בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם, הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי – האם אכה אותם, אדוני.
(כב) וַיֹּאמֶר אליו אלישע, לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה – וכי שבית אותם בדרך מלחמה, שאז מותר להורגם לפי חוקי המלחמות, הרי לא היתה כאן מלחמה, ובפרט שהם באו להיטיב עם הנביא לפי דעתם, ולכן שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ בחזרה אֶל אֲדֹנֵיהֶם.
(כג) וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה – עשה להם מלך ישראל סעודה גדולה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם. וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כי עד אז היו גדודי ארם פושטים על ישראל, שלא בדרך מלחמה אלא בדרך רצח ושלל, ועתה הפסיקו לעשות כן [אבל ממלחמה ממש לא נמנעו, וכמו שיסופר להלן].
