מסכת פאה, פרק ה, משנה ד
משנה ד: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:
משנה ד: בַּעַל הַבַּיִת [-אדם עשיר, שאינו רשאי ליטול מתנות עניים], שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וכלו מעותיו, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשֵׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ, ואז חוזר דינו להיות כעשיר, יְשַׁלֵּם לעניי עירו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, ונטל כדין, ואינו צריך להחזיר מה שנטל [ומכל מקום ראוי שישלם ממידת חסידות]:
