ספר זמנים: הלכות שבת, פרק י, כא-כב
כא) אחד שמנה שרצים האמורין בתורה, ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה [-שדרך בני אדם לצוד אותם], הצד אחד מכולן, בין לצורך, בין שלא לצורך, או כדי לשחק בהן, חייב, הואיל ונתכוון לצוד, וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הַיָּשֵׁן ואת הסומא, חייב:
כב) המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא [-האדם עצמו] רודף אחר הצבי, או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו, הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו בעופות:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
