179. הודאה (א)

[עִנְיְנֵי הַהוֹדָאָה לְשַׁבֵּחַ אֶת ה', נִכְתְּבוּ לְעֵיל בְּעֵרֶךְ 'הִלּוּל'].

הַמִּדָּה הַטּוֹבָה שֶׁבַּהוֹדָאָה הִיא לִהְיוֹת מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וּלְפִי הַדַּעַת הַיְשָׁרָה אֵין בְּכָךְ בּוּשָׁה, כִּי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב, וּמָצִינוּ אֲמוֹרָאִים בַּגְּמָרָא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בִּפְנֵי רַבִּים מִקְּהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל 'דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי בִּפְנֵיכֶם טָעוּת הֵם בְּיָדִי', וְאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה. וְלֹא לְחִנָּם קָבְעוּ לָנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם בַּתְּפִלָּה, 'לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם… וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת', שֶׁדָּבָר זֶה הוּא דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב.