א וַיַּגֵּ֤ד אַחְאָב֙ לְאִיזֶ֔בֶל אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אֵֽלִיָּ֑הוּ וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הָרַ֛ג אֶת־כָּל־הַנְּבִיאִ֖ים בֶּחָֽרֶב׃ ב וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֨בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל־אֵֽלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יֽוֹסִפ֔וּן כִּֽי־כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ ג וַיַּ֗רְא וַיָּ֨קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־נַפְשׁ֔וֹ וַיָּבֹ֕א בְּאֵ֥ר שֶׁ֖בַע אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה וַיַּנַּ֥ח אֶֽת־נַעֲר֖וֹ שָֽׁם׃ ד וְהֽוּא־הָלַ֤ךְ בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֣רֶךְ י֔וֹם וַיָּבֹ֕א וַיֵּ֕שֶׁב תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֣אמֶר ׀ רַ֗ב עַתָּ֤ה ה֙' קַ֣ח נַפְשִׁ֔י כִּֽי־לֹא־ט֥וֹב אָֽנֹכִ֖י מֵֽאֲבֹתָֽי׃ ה וַיִּשְׁכַּב֙ וַיִּישַׁ֔ן תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד וְהִנֵּה־זֶ֤ה מַלְאָךְ֙ נֹגֵ֣עַ בּ֔וֹ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ק֥וּם אֱכֽוֹל׃ ו וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַֽאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שָׁב וַיִּשְׁכָּֽב׃ ז וַיָּשָׁב֩ מַלְאַ֨ךְ ה֤' ׀ שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע־בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ׃ ח וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ ׀ הָֽאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, שהוריד אש מן השמים על הקרבן שהקריב לה', והוריד גשמים לישראל, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג – את הסיבות שמחמתן הרג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים של הבעל בֶּחָרֶב.
(ב) כיון שראתה איזבל שלב אחאב נוטה אחרי אליהו, לא רצתה להורגו מיד, אלא חשבה שבלילה תהפוך את לב אחאב לשוב לרשעו, וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ – שליח אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן – נשבעה בשם עבודה זרה שלה, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם – אהרוג אותך כדרך שהרגת את נביאי הבעל.
(ג) וַיַּרְא אליהו ברוח קודשו שתוכל איזבל להזיק לו, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ – הלך לצורך נפשו, להשלימה ולזככה, כיון שראה שכל הנפלאות שעשה לא הועילו לעם, וַיָּבֹא לעיר בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה – למלכות יהודה, והגם ששם כבר לא חשש מאיזבל, שלא היתה לה שליטה במלכות יהודה, רצה ללכת להתבודד עם נפשו, וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם, כדי לצאת לבדו אל המדבר, להשלים את נפשו.
(ד) וְהוּא לבדו הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא אל מחוז חפצו, שהוא המרחק של הליכת יום מן הישוב, כי שם יוכל להתבודד עם האלוקים, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד – מין עץ ששמו רותם, והיה זהו רותם קטן, שלא היה מקום לשכב תחתיו, אלא רק לשבת תחתיו, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת – ביקש למות לצורך שלמות נפשו, כי ראה שכבר תיקן בנפשו כל מה שהיה נצרך לתקן בחייו, וַיֹּאמֶר, רַב עַתָּה, ה' – כבר השלמתי את נפשי ואף הרביתי לעשות יותר מהצורך המוכרח לשלמות הנפש, ולכן קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי, שכבר מתו.
(ה) וַיִּשְׁכַּב אליהו וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, ולא היה זה הרותם הראשון, אלא רותם גדול יותר, שהיה מקום לשכב תחתיו, אמנם לפי האמת לא היה זה רותם כלל, וְהִנֵּה ראה אליהו כי רותם זֶה אינו אלא מַלְאָךְ שנדמה לו כרותם, והוא נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ המלאך קוּם אֱכוֹל.
(ו) וַיַּבֵּט אליהו, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו מונחת עֻגַת רְצָפִים – גחלי אש המאוחדים כדמות עוגה, כיון שהתחיל גופו להזדכך ולהיות כמלאך [עד אשר עלה בסערה השמימה ונפרד מחומריותו לגמרי], וְצַפַּחַת מָיִם, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב.
(ז) וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית, והפעם לא התגלה אליו בדמות רותם, אלא כמלאך ה', וַיִּגַּע בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ, ועל ידי אכילה זו הזדכך גופו עוד יותר, עד שלא הוצרך לישון זמן רב.
(ח) וַיָּקָם אליהו, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה, וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד שהגיע אל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב.
