יט אַֽל־יִשְׂמְחוּ־לִ֣י אֹֽיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר שֹֽׂנְאַ֥י חִ֝נָּ֗ם יִקְרְצוּ־עָֽיִן׃ כ כִּ֤י לֹ֥א שָׁל֗וֹם יְדַ֫בֵּ֥רוּ וְעַ֥ל רִגְעֵי־אֶ֑רֶץ דִּבְרֵ֥י מִ֝רְמ֗וֹת יַֽחֲשֹׁבֽוּן׃ כא וַיַּרְחִ֥יבוּ עָלַ֗י פִּ֫יהֶ֥ם אָֽ֭מְרוּ הֶאָ֣ח ׀ הֶאָ֑ח רָֽאֲתָ֥ה עֵינֵֽנוּ׃
֍ ֍ ֍
(יט) אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר, כלומר, ה'אויב' הוא מי שמראה בגלוי את איבתו, ולכן אבקש שאויבים אלו לא ישמחו למפלתי, ומכנה אותם 'אויבי שקר', כי הם היו אויביו בלא שיעשה להם רעה כל שהיא. שֹׂנְאַי חִנָּם [אַל] יִקְרְצוּ עָיִן, כלומר, ה'שונא' הוא מי שאינו מראה את שנאתו בגלוי, אלא קורץ בעיניו כרומז לשמחתו במפלת שונאו, ומתפלל שגם הם לא יקרצו עיניהם [ולשון 'אל' האמורה בתחילת הפסוק, שייכת גם לסיומו, וכאילו נאמר 'אל יקרצו עין'], וכיון שבדרך כלל השונא את חבירו הוא מחמת איזה מום או חסרון שמצא בו, הרי אלו שלא מצאו בו כל דופי מכונים 'שונאי חנם'.
(כ) כִּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ – כיון שלא דיברו עלי דברי שלום, אלא הוציאו עלי דיבה רעה, וכיון שרצו להרחיק את האפשרות לברר את האמת, היו אומרים ששמעו את הדיבה מאנשים מסוימים שכבר מתו, ועל כך אומר, וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ – על המתים הנחים ברוגע בארץ, דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן – החשיבו אותם כאומרים דברי מרמה, כי אמרו בשמם דברי שקר אלו, כדי שלא יוכלו לברר זאת.
(כא) אמנם לאחר מכן העיזו פניהם יותר, וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם לומר שראו בעצמם את דברי הדיבה שהוציאו עלי, אָמְרוּ, הֶאָח הֶאָח, הלא דברים אלו שאמרנו על דוד, רָאֲתָה עֵינֵנוּ.
