ז וַיֵּ֡לֶךְ וַיִּשְׁלַח֩ אֶל־יְהֽוֹשָׁפָ֨ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה לֵאמֹ֗ר מֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ פָּשַׁ֣ע בִּ֔י הֲתֵלֵ֥ךְ אִתִּ֛י אֶל־מוֹאָ֖ב לַמִּלְחָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶֽעֱלֶ֔ה כָּמ֧וֹנִי כָמ֛וֹךָ כְּעַמִּ֥י כְעַמֶּ֖ךָ כְּסוּסַ֥י כְּסוּסֶֽיךָ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר אֵי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ נַֽעֲלֶ֑ה וַיֹּ֕אמֶר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר אֱדֽוֹם׃ ט וַיֵּלֶךְ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל וּמֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ וּמֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וַיָּסֹ֕בּוּ דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא־הָיָ֨ה מַ֧יִם לַֽמַּחֲנֶ֛ה וְלַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלֵיהֶֽם׃ י וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲהָ֕הּ כִּֽי־קָרָ֣א ה֗' לִשְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְהֽוֹשָׁפָ֗ט הַאֵ֨ין פֹּ֤ה נָבִיא֙ לַֽה֔' וְנִדְרְשָׁ֥ה אֶת־ה֖' מֵֽאוֹת֑וֹ וַ֠יַּעַן אֶחָ֞ד מֵֽעַבְדֵ֤י מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר פֹּ֚ה אֱלִישָׁ֣ע בֶּן־שָׁפָ֔ט אֲשֶׁר־יָ֥צַק מַ֖יִם עַל־יְדֵ֥י אֵֽלִיָּֽהוּ׃ יב וַיֹּ֨אמֶר֙ יְה֣וֹשָׁפָ֔ט יֵ֥שׁ אוֹת֖וֹ דְּבַר־ה֑' וַיֵּֽרְד֣וּ אֵלָ֗יו מֶ֧לֶךְ יִשְׂרָאֵ֛ל וִיהֽוֹשָׁפָ֖ט וּמֶ֥לֶךְ אֱדֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח יהורם מלך ישראל אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר, מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע [-מרד] בִּי, הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר לו יהושפט, אֶעֱלֶה, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ.
(ח) וַיֹּאמֶר אליו יהורם, אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה על מואב למלחמה. וַיֹּאמֶר לו יהושפט, דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם, שהיתה תחת מלכות יהודה, ורצה שגם מלך אדום יבוא עמם למלחמה.
(ט) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶך יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, ובמקום ללכת אל מואב בדרך ישרה, וַיָּסֹבּוּ – הלכו בדרך מסובבת דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא הָיָה שם מַיִם לַמַּחֲנֶה – לחיילי הצבא, וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.
(י) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲהָהּ, כי אם היה הולך מעצמו להלחם במואב לא היה הולך דרך מדבר אדום, שלא היתה אדום ברשותו אלא תחת מלכות יהודה, וניתנה בליבו מחשבה זו לקרוא למלך יהודה אף שלא היה זקוק לו כדי לנצח במלחמה עם מואב, אין זו אלא השגחת ה' עליהם לרעה, כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה להזדמן יחד למקום זה, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב.
(יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט מלך יהודה, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה', וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ. וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר, הרי נמצא פֹּה במחנה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, אֲשֶׁר בזמן שהקריב אליהו את הקרבן בהר הכרמל, ותחילה מילא את המזבח מים, הרי אלישע הוא שיָצַק את המַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, ועל ידי זה הוריד ה' גשם אחרי שנות הבצורת, ואם כן הוא מלומד בנס זה של הורדת הגשמים בעת הצורך אליהם.
(יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט, הרי באמת אין סיבה שיבוא נביא ה' במחנה הצבא היוצא להלחם, ואם בכל זאת הוא נמצא כאן, בודאי יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' לומר לנו בנבואה, ומחמת נבואה זו יצא עם המחנה. וַיֵּרְדוּ ממרכבתם אֵלָיו – אל אלישע, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם [ולא קרא ליהושפט 'מלך יהודה', כיון שהיה צדיק והכניע את עצמו לפני הנביא, ולא התנהג לפניו בגינוני מלכות אלא לבש בגדי אדם פשוט, בשונה ממלך ישראל ומלך אדום שהיו רשעים].
