ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ב, א-ב

א) אנשי החצר שעירבו כולן, חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן, בין מזיד בין שוכח, הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן. אך אם ביטל להן זה שלא עירב את רשות חצרו בלבד, וכאילו אין לו חלק בחצר, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר, ומחצר לבתיהן, אבל לביתו אסור להכניס ולהוציא. ואם ביטל להן גם את רשות ביתו וגם את רשות חצרו, הרי כולם מותרין, הן מותרין מפני שעירבו, והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו, ונחשב הדבר שביתו וחצרו שייכים להם, והם עירבו כדין, וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות של עצמו, והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר:
ב) המבטל רשותו סתם, ולא פירט אם מבטל חצירו או ביתו, אנו אומרים שרשות חצרו ביטל, ורשות ביתו לא ביטל. והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר, 'רשותי מבוטלת לך, ולך, ולך'. והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת, כיון שהיורש קם תחת מורישו לכל דבר. וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!