ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק א, כא-כב

כא) אין מערבין ולא משתתפין בשבת עצמה, אלא מבעוד יום. ומערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות בין השמשות של כניסת שבת, אף על פי שהוא ספק מן היום ספק מן הלילה. ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי, ואפשר לאכלו, כל בין השמשות של כניסת השבת. לפיכך, אם נפל עליו גל אבנים [ואי אפשר להוציאו משם ללא עשיית מלאכה האסורה בשבת], או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת, ואירעו כל הדברים הללו מבעוד יום, נמצא שבבין השמשות לא היה העירוב ראוי לאכילה, ולכן אינו עירוב. אך אם אירע כן משחשיכה, הרי זה עירוב. ואם ספק, הרי זה עירוב, כיון שספק העירוב כשר:
כב) נתן את העירוב או השיתוף במגדל [-ארון], ונעל עליו, ואבד המפתח קודם שחשיכה, אם אי אפשר לו להוציא את העירוב אלא אם כן עשה מלאכה האסורה בשבת בין השמשות, הרי זה כמי שאבד, ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאכלו. הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך, אין מערבין בה, שעדיין היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה סעודה הראויה לאכילה מבעוד יום:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!