שיעור 204, ספר תהילים, פרק מד, ח-יא

ח כִּ֣י הֽ֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ׃ ט בֵּֽ֭אלֹהִים הִלַּ֣לְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ ׀ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה׃ י אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹֽא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ יא תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי־צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ׃

֍             ֍              ֍

(ח) ומוכיח את דבריו שבדרך הטבע אין לנו תקוה, כִּי הרי בכל פעם אשר הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ, וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ, הרי לא יחסנו את התשועה לעצמינו.

(ט) אלא בכל התשועות הללו רק בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם, כי ידענו שהנצחון והתשועה באו מכחך הגדול, וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה, להגדיל את שמך בהודאה על הניסים והתשועות, סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין].

(י) עתה מוסיף להתאונן, כי לא רק שאין ה' מתגלה על ישראל בניסים ונפלאות, אלא יורדים ישראל מדחי אל דחי, כי אַף זָנַחְתָּ אותנו, וַתַּכְלִימֵנוּ בכך שלא מופיע עלינו אור ה' בגלוי, וגם כשיצאנו להילחם עזבת אותנו ליד המקרה, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ לתת לנו עזר אלוהי לנצחון במלחמה.

(יא) אחר כך גדלה הרעה עוד יותר, כי גם כאשר בדרכי הטבע היינו צריכים לנצח את האויב, היתה ההשגחה העליונה מתנגדת לישראל, ומחמת כן תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר, כי סייעת לצר להדוף אותנו, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ – שונאינו בזזו לעצמם את ממונינו.