מצוה עח) להטות אחרי רבים
פרשת משפטים
"אחרי רבים להטות" (שמות כג ב)
מצוות עשה לנטות אחרי רבים, והיינו, כשתהיה מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני העיר, שחלקם מחייבים וחלקם פוטרים, מצוה ללכת אחר הרוב, שנאמר 'אחרי רבים להטות'.
אמנם דין זה הוא כששתי הקבוצות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, אבל ודאי שקבוצת חכמים מועטה עדיפה ומכריעה קבוצת בורים מרובה אפילו יהיו רבים כיוצאי מצרים, אבל כאשר שתי הקבוצות שוות בחכמה, הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המעוט. ואף אם לדעת השומע את שתי הדעות אין נראה שהרוב צודקים, לעולם הולכים אחר הרוב. אך יוצא מכלל זה הוא דין הרוב בסנהדרין, ששם לעולם הולכים אחר הרוב, אפילו אם המיעוט בקיאים יותר בחכמת התורה, והטעם, לפי שהם היו במספר מסוים המחויב מן התורה, והרי זה כאילו ציותה התורה בפירוש שנעשה כפי רוב הסנהדרין. ועוד, ששם היו כולם חכמים גדולים.
משרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו היה ציווי התורה שנקיים את התורה על פי הבנתנו, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו – לא היתה לו רשות לעשות הענין בהיפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן, שתיעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידון כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובעשותנו מצוותם, אנו משלימים מצות הא-ל, ואפילו אם לפעמים יקרה שלא יכוונו החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת, ולא עלינו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר עליה ולא נטה אחרי הרוב, ביטל מצות עשה וענשו גדול מאד, כי ההליכה אחר הרוב הוא העמוד שהתורה נסמכת בו.
