ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, יז-יח

יז) הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב, לפי שבית הקברות אסור בהנייה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה, הרי נהנה בו. אבל אם נתנו בבית הפרס, שזהו מקום שנחרש בו קבר שגזרו עליו טומאה מדרבנן, הרי זה עירוב, ואפילו היה כהן שאסור לו להכנס לשם בדרך רגילה, מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח – כשהוא בתוך ארון וכדומה ואינו על פני הקרקע ממש, או שינפח והולך – או שילך כשהוא נושף לפניו כל הדרך ומפנה עצמות קטנות העשויות להיות שם.
יח) רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין, מקבצין כולן עירובן, בשיעור שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן, צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שעשה עבורם עירוב, ושיתרצו בכך, כיון שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה. ואם הודיעו מבעוד יום, אף על פי שלא רצה אלא משתחשך, הרי זה עירוב. ואם לא הודיעו עד שחשכה, אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!