ג) כפי שהתבאר, הנטמא במקדש ושהה חייב כרת, ואם עבד ולא שהה, חייב מיתה בידי שמים. והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה, עד שלא יתחייב כרת כדין שוהה אלא מיתה בידי שמים בלבד, מחמת עבודתו. כגון שנטמא בעזרה, ויצא בדרך הקצרה, כראוי, וביציאתו היה צנור [-כלי שרת] בידו, והפך בו אבר של קרבן שהיה מונח על האש במזבח, ובפעולה זו קירב את שרפתו של אותו אבר, שכל קירוב עבודה, הרי הוא כעבודה, ואף שעשה כן ללא שהייה, חייב מיתה בידי שמים.
ד) וכן טמא שכבר טבל, ועבד קודם שיעריב שמשו, שאין טהרתו מושלמת, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר 'ולא יחללו שם אלהיהם', מפי השמועה למדו [-קבלו חז"ל בביאור פסוק זה], שזו אזהרה לטבול יום שעבד, שעדיין 'טמא' הוא, שנאמר 'ובא השמש וטהר', מכלל [-משמע] שקודם ששקעה השמש, עדיין לא טהר. אבל מחוסר כיפורים שעבד – טמא טבל והעריב שמשו, אך עדיין לא הביא את קרבנותיו, כגון נזיר, אף על פי שעבודתו פסולה, וחילל, מכל מקום הרי זה פטור:
