שיעור 237, ספר תהילים, פרק נא, ח-י

ח הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תֽוֹדִיעֵֽנִי׃ ט תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃ י תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃

֍             ֍              ֍

(ח) ואמנם נתן ה' באדם כוחות שעל ידם יתגבר גם על העוון וגם על החטא, כי כח הבינה שבאדם יבחין בין אמת לשקר, והוא יזהיר אותו מפני עיוות השכל המדמה לו את האסור למותר, וכח החכמה שבאדם יבחין בין טוב לרע, והוא יזהיר אותו מפני הנטיה אל התאוה והחטא, אך גם על כך טוען ואומר, הֵן אֱמֶת אשר חָפַצְתָּ, כלומר, מידת הבינה שחפצת שישתמש בה האדם, שהיא מבחינה בין אמת לשקר, הרי היא בַטֻּחוֹת – כאילו טחו אותה בטיט עבה של החומריות, ולכן יתכן שלא תועיל לאדם, וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי – ומידת החכמה שנתת בי, שעל ידה אבחין בין טוב לרע, היא סתומה במעמקי הנפש, ולא בקלות ירגיש בה האדם, ועשוי הוא לנטות אחר תאוותו ולחטוא.

(ט) עתה מוסיף לומר טעם נוסף שראוי שימחל לו ה' על חטאו, כי כבר סבל יסורים רבים המכפרים על העוון ועל החטא, שהרי ששה חודשים הצטרע דוד, ואחר כך טיהרוהו באגודת אזוב כדין, וכנגד מעשה החטא אומר, תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, כי מעשה החטא הוא דומה לנגיעה בטומאה המצריכה טהרה [כפי שהתבאר בפסוק ד'], ועל ידי טהרת האזוב המטהר את הגוף מטומאת הצרעת, תטהר גם נפשי ממעשה החטא. וכנגד העוון, שהוא עיוות השכל, אומר, תְּכַבְּסֵנִי להסיר את הכתם שבנפש, המורה על העיוות והטעות שהובילו אל החטא, וּמִשֶּׁלֶג לבן ונקי אַלְבִּין [ונרמז בכך כי בדומה לנגע צרעת, שהוא מראה לבן, שאם התפשט המראה הלבן על פני כל הגוף, האדם טהור, כך התפשטות הצרעת הרמוזה בלשון 'ומשלג אלבין', והיסורים שבאו עמה, יהיו הכיבוס המנקה את העוון].

(י) כיון שבזמן שהיה מצורע היה צריך לעשות מעשים המורים על כך, לשבת מחוץ למחנה, וללבוש בגדים פרומים, אומר על כך, עתה שנטהרתי תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, כי לשונות אלו מורים על מעשים חיצוניים של שמחה, כי עתה תהיה לי שמחה גלויה, וכנגד הסרת המכאובים והנגעים בעצמם אומר, תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ, כי העצמות המדוכאות מהחולי תגלנה עתה בעת שתשלח לי רפואה.