מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 82

הגמרא דנה עתה בשיעור המאכל שמתחייבים עליו ברכה ראשונה או ברכה אחרונה, ומביאה תחילה מעשה בענין זה: אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁאָכַל זַיִת מָלִיחַ, וּבֵרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף – ברכה ראשונה וברכה אחרונה. לומדת מכך הגמרא: שַּׁמְעִינָן מִינָהּ – יש ללמוד ממעשה זה, דְּכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא כַּזַּיִת – שבכל מאכל שיש בו שיעור כזית, בָּעִי – יש צורך בבְּרָכָה תְּחִלָּה וָסוֹף [ואף שלא אכל את הגרעין, זית זה היה גדול כל כך, שאף ללא הגרעין היה בו שיעור של זית בינוני (גמרא)], אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא כַּזַּיִת – אך במקום שאין במאכל שיעור כזית, תְּחִלָּה בָּעִי בְּרָכָה – יש צורך בברכה ראשונה, לפי שֶׁאָסוּר לְאָדָם לֵהָנוֹת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם בְּלֹא בְּרָכָה, ואפילו לא הנאה של מאכל קטן, וְאילו לְבַסּוֹף לֹא בָּעִי בְּרָכָה – אין צורך לברך ברכה אחרונה, על מאכל בשיעור קטן מכזית.

הגמרא דנה עתה בדין תבשיל שמערבים בו מעט קמח, מה הברכה הראויה לו: אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כאשר למדנו בבית מדרשו של רב כהנא, אָמַר לָן – אמר לנו דינים אלו, הַאי תַּבְשִׁילָא דְּסִילְקָא – תבשיל זה, של תרד, אף שמעורב בו מעט קמח, כיון שאין בו קמח רב מְבָרֵךְ עליו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אבל תבשיל דְּלִיפְתָּא – של לפת, שמערבים בו יותר קמח, מברכים עליו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, כדין מאכל שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן, שמברכים עליו מזונות. אמנם, הָדַר אָמַר – לאחר זמן חזר בו רב כהנא ואמר דין אחר, אִידִי וְאִידִי – על זה ועל זה, על תבשיל של סילקא ועל תבשיל של ליפתא, מברך בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְהַאי דְּשָׁדֵי בָּהּ קִמְחָא טְפֵי – ומה שנותנים בתבשיל של הלפת יותר קמח, אין זה כיון שהטעם של הקמח חשוב בו, אלא לְדַּבּוּקֵי בְּעָלְמָא עָבְדֵי לָהּ – עושים כן רק כדי לדבק את התבשיל היטב, וכיון שאין הקמח ניתן בו לטעם אלא להדביק, אין מברכים עליו בורא מיני מזונות אלא בורא פרי האדמה.

וּמַיָא דְּסִילְקָא – מים שבישלו בהם תרד, וּמַיָא דְּלִיפְתָּא – מים שבישלו בהם לפת, וּמַיָא דְשִׁיבְתָּא – ומים שבישלו בהם 'שבת', שהוא מין ירק ששמים בקדירה, כּוּלְהוּ – על כל אלו מברכים בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, והטעם לכך, כיון דְקַיְימָא לָן – לפי שמקובל בידינו כלל זה, מַיָא דְכּוּלְהוּ שָׁלְקֵי – מי השליקה של כל המינים ששולקים בהם, כְּכּוּלְהוּ שָׁלְקֵי דַּמְיָין – ברכתם שווה לאותם מינים עצמם, וכיון שמינים אלו ברכתם בורא פרי האדמה, אף מי השליקה שלהם ברכתם כך.

סוגייתנו מבארת את דינו של המברך ברכת 'המוציא' על הפת, מתי יבצענה: אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, פַּת הַצְנוּמָה בַּקְּעָרָה – פת יבשה, ששרה אותה בקערה של תבשיל כדי שתתרכך, אף שחתך אותה לחתיכות קטנות, מְבָרְכִין עָלֶיהָ ברכת 'הַמּוֹצִיא', ואינו צריך לברך דווקא על הפת השלמה, כיון שזו הפרוסה חביבה עליו יותר (רבינו יונה).

אומרת הגמרא, וְרב, האומר כן, פְּלִיגָא – חולק על דבריו דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר – שכך אמר רבי חייא, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה עִם הַפַּת – לדברי הכל צריך האדם לסיים ברכת המוציא עם פריסת הפת. וממילא לא יברך על הפת הפרוסה שבקערה, אלא על השלמה, ויסיים את ברכת המוציא עם פריסתה.

מקשה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ רָבָא, מַאי שְׁנָא צְנוּמָה – במה שונה פת צנומה בקערה, דְּלֹא – שאתה אומר שלא יברך עליה המוציא כשיש שלימה לפניו, כיון דְּכִי כַלְיָא בְּרָכָה אַפְּרוּסָה קָא כַלְיָא – מאחר שברכת המוציא מסתיימת על חתיכה שכבר היתה פרוסה, ואינה שלמה, אִי הָכִי – ואם כן, עַל הַפַּת נַמִי – גם כשמברך על פת שלמה, כיון שהוא פורס את הפת קודם סיום הברכה, כִי כַלְיָא בְּרָכָה אַפְּרוּסָה קָא כַלְיָא – נמצא שסיום הברכה הוא על פרוסה, ומה התועלת בכך שבתחילת ברכתו היתה הפת שלמה.

אֶלָּא אָמַר רָבָא, אדם שיש לו פת שלמה, מְבָרֵךְ תחילה ברכת המוציא, וְרק אַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ – פורס את הפת, כדי שתאמר הברכה כולה על פת שלמה.

פוסק הרי"ף את ההלכה, (והלכתא כרב חייא בר אשי) וְהִלְכְתָא (כרבי חייא אליבא דרבא) כְּרָבָא – וההלכה היא כדברי רבא, שצריך לסיים את הברכה על הפת כשהיא שלמה, ורק אחר סיום הברכה יבצענה.