ספר זמנים: הלכות שביתת עשור, פרק ג, ה-ו
ה) לוקח אדם מטפחת מערב יום הכפורים, ושורה אותה במים, ומנגבה מעט, ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש משום סחיטה, ואף על פי שיש בה קור הרבה.
ו) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או שהולך לקרות בבית המדרש, עובר – רשאי לעבור במים עד צוארו, ואינו חושש, ועושה את המצוה שהלך לעשותה, וחוזר במים למקומו, והטעם לכך שהותר לו אף לחזור, הגם שעתה אינו הולך לדבר מצוה, כיון שאם לא תתיר לו לחזור, אינו הולך, ונמצא נכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כדרך שעושין בחול, כיון שבדרך זו אינו נראה כלבוש אלא כמטלטל בגד, ויום הכפורים אסור בטלטול.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
