שיעור מס' 2, תפילת שמונה עשרה, ב

ברכה שניה – גבורות

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם ועד (-שגבורתך נצחית ללא רפיון) – אֲדֹנָי, מְחַיֵּה את המֵתִים (—כשיגיע העת לכך[1]) אַתָּה הוא לבדך, ורַב כוחך לְהוֹשִׁיעַ את ישראל (ישעיה סג, א).

מוֹרִיד את הַטָּל.

מְכַלְכֵּל – מפרנס את בני האדם החַיִּים בְּחֶסֶד – ולא בצדקת הבריות  (—כנאמר [תהלים קלו, כה]: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו"), מְחַיֶּה את המֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים (—לעתיד לבוא), סוֹמֵךְ – תומך בנוֹפְלִים – לבל ישארו בנפילתם, וְרוֹפֵא את החוֹלִים מחוליים, וּמַתִּיר את קשרי האזיקים של האֲסוּרִים בבית הסוהר, וּמְקַיֵּם את אֱמוּנָתוֹ – נאמנות הבטחתו שהבטיח (בדניאל יב, ב) להחיות – לִישֵׁנֵי – למתים הישנים וקבורים בעָפָר, מִי כָמוֹךָ ה' בַּעַל גְּבוּרוֹת (-שהגבורה היא שלו והוא נותנה לכל מי שיחפוץ) וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, שהרי אתה מֶלֶךְ המֵמִית את החיים וּמְחַיֶּה את המתים, וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לעם ישראל (—לאט לאט, כצמח הזה הגדל והולך לאטו).

וְנֶאֱמָן אַתָּה שתקיים הבטחתך לְהַחֲיוֹת מֵתִים.

בָּרוּךְ (-מקור הברכה והשפע) אַתָּה הוא יְהֹוָה (-אדון הכל היה הוה ויהיה) מְחַיֵּה את הַמֵּתִים (—לעתיד לבוא).

[1] וי"מ, דהכוונה על ירידת המטר והכנת מזונות האדם שהוא מעין תחיית המתים, שבלא זה האדם קרוב למות, או על החזרת נשמתו בבוקר שהוא נחשב לתחיית המתים, כמו שמברכין "המחזיר נשמות לפגרים מתים", וכן בהמשך הברכה ברחמים רבים מחיה מתים סומך נופלים – הוא ג"כ ע"ז הדרך שהוא מחיה מתים לחולים שקרב קיצם למות וה' מרפאם ומאריך ימיהם, ורק האחרון הכוונה בו על תחיית המתים דלעתיד (ריטב"א תענית ב, א ואבודרהם). 

֍ ֍ ֍ 

הביאור מתוך 'הסידור המפורש' עם ביאורו של רבי יעקב וינגרטן שליט"א

כל הזכויות שמורות למחבר

אין להעתיק, להדפיס, או להעביר, גם לא לצורך לימוד עצמי!

ניתן להשיג את הסידור אצל המחבר, רחוב עלי הכהן 28, ירושלים

.