ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק א, כא-כב

כא) זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות, ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד, ובהלכות קידוש החדש מִסֵּפֶר זה נבאר עיקר מנהג זה, ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.

כב) יום טוב שני, אף על פי שהוא מדברי סופרים, כל דבר שאסור בראשון אסור בשני, וכל המחלל יום טוב שני, ואפילו של ראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום, מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית, וחייב בשמחה, כך השני. ואין ביניהן הפרש אלא לענין המת בלבד, וכפי שיבואר.

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!