(י) בְּטֶ֤רֶם ׀ יָבִ֣ינוּ סִּירֹֽתֵכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ׃
(יא) יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּֽי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָֽרָשָֽׁע׃
(יב) וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹֽׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ׃
(י) ועתה מתאר את עונשם של אותם רשעים, שתבוא עליהם הפורענות קודם זמנה, ועל כך אומר משל, כי כאשר מציתים אש בקוצים (המכונים 'אטד') אשר תחת הסיר, ומתחיל הבשר שבסיר להתבשל מהחום, אז הסיר 'מבין' שיש אטד תחתיו, אמנם בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד – לפני שיבין הסיר שיש אטד בוער תחתיו, והיינו קודם שיתחמם כראוי, כאשר הבשר שבסיר עדיין כְּמוֹ חַי, שעוד לא התחיל להתבשל, כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ – כבר יסער וישליך את הבשר כאילו הוא כבר ניחר ונשרף מהאש, והנמשל הוא לפורענות הבאה על הרשעים, המשולה לבשר המתבשל בתוך סיר, וקודם שיבוא הזמן הראוי לפורענות, יבואו עליהם העונשים בבת אחת ובמהירות, כבשר שנשרף קודם שהתחמם הסיר.
(יא) ובאותו זמן יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, ומתאר את ה'נקם' כדבר שיש לו קיום בפני עצמו, ואותו נקם, פְּעָמָיו (-רגליו) יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע (וכיון שכל זה הוא תיאור מופשט, אומר לשון 'חזה', ולא 'ראה', כי אין כאן מראה אמיתי, אלא כמין חזיון שבו הצדיק רואה בעיני רוחו את הנקם).
(יב) וְיֹאמַר הנקם אל הצדיק, אתה, האָדָם, התבונן וראה כי אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק – יש שכר טוב לצדיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ, לשלם לרשע כרעתו, כי כאשר רואים בני האדם את עונשו של הרשע, ושהצדיק נמלט מידו, מכירים ומבינים כי יש השגחה פרטית בעולם, לתת שכר ועונש לראויים לכך.
