ה) כפי שהתבאר, זר חייב מיתה בידי שמים על הקטרה, והמסדר שני גזרי עצים על המערכה, הרי הוא כמקטיר איברים, וחייב מיתה, שהעצים הללו, קרבן הוא. אבל היוצק שמן, והבולל את המנחה, והפותת (-עושה לפתיתים) את המנחה, והמולח את הקרבנות, והמניף את המנחה, והמגיש את המנחה, ומסדר את לחם הפנים על השלחן, או את הבזיכין של הלבונה על השלחן, והמטיב את הנרות, והמצית אש במזבח, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים מבהמת הקרבן לאחר שחיטתה, אף על פי שנפסלו בעבודת הזר, והרי הוא מוזהר על כל אלו באיסור לא תעשה, ולוקה, אינו חייב מיתה. מפני שכל אחת מהן עבודה שיש אחריה עבודה נוספת, ואינה גמר עבודה, וכפי שהתבאר אין חיוב מיתה אלא על עבודה שאין אחריה עבודה נוספת.
ו) אף שרוב עבודות הקרבן אסורות בזרים, מכל מקום שחיטת הקדשים כשירה בזרים, ואפילו שחיטת קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי צבור, שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן', ומכך שרק לאחר מעשה השחיטה הוזכרו בני אהרן יש ללמוד שרק מקבלה – מקבלת הדם ואילך מצות כהונה. וכן ההפשט – הפשטת עור הקרבן, והניתוח של הקרבן לנתחיו, והולכת עצים למזבח, כשירה בזרים, שנאמר באיברים 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה', ולשון 'הקטרה' שנאמרה כאן זו הולכת איברים לכבש, ויש ללמוד מלשון הפסוק שרק הולכת איברים היא שצריכה כהונה ולא הולכת עצים:
