מסכת ברכות, פרק ח, שיעור 115

הגמרא מבארת עתה את דינו של המריח ריח טוב זמן רב: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם הַנִּכְנָס לְחֲנוּת שֶׁל בַּשָׂם [-מוכר בשמים], וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוב, אֲפִילוּ יָשַׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא פַּעַם אַחַת, בכניסתו, ואינו חוזר ומברך. אבל אם נִכְנַס לחנות וְיָצָא, נִכְנַס שוב וְיָצָא, מְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם, כיון שהיציאה מהחנות נחשבת כהפסקה בין הברכה לבין ההרחה השניה, ועליו לחזור ולברך שנית.

הגמרא מבארת עתה את הדין של אדם המריח ריח טוב, ואינו יודע אם הוא ריח של ישראל או של גויים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם שהָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ -[מחוץ לעיר] וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב, ואינו יודע אם זהו ריח של ישראל, שמברכים עליו, או שזהו ריח של גויים, שאין לברך עליו, הדין הוא כך, אִם רוֹב בני העיר הם נָכְרִים, מן הסתם הריח הוא מהם, ואֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאִם רוֹב בני העיר הם יִשְׂרָאֵל, מְבָרֵךְ.

מוסיפה הגמרא דין בענין זה: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שהָיָה מְהַלֵּךְ בְּשׁוּקֵי שֶׁל העיר טְבֶרְיָא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אוֹ שהיה מהלך בְּשׁוּקֵי שֶׁל העיר צִפּוֹרִי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, ומריח ריח טוב, אֵינוֹ מְבָרֵךְ עליו ברכת הריח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לְגַמֵר אֶת הַכֵּלִים – לְבַשֵׂם את הבגדים, שיהא בהם ריח טוב, וכיון שאין הבשמים נעשים כדי שיריחו בהם עתה, אין מברכים עליהם [בטבריא נהגו לבשם את הבגדים בערב שבת, לכבוד שבת. ובציפורי נהגו לעשות כן במוצאי שבת, להראות שקשה להם להפרד מהשבת, ומריחים בשמים טובים להשיב את נפשם (רבינו יונה)].

אגב האופנים שהובאו לעיל, שהתבאר שאין לברך בהם, מביא הרי"ף מימרא בענין חומרת איסור ברכה לבטלה: גַּרְסִינָן – שנינו לעיל, בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם מימרא זו, כָּל הַמְּבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא', שהרי בברכה שאינה צריכה הזכיר את שם ה' בחינם.

שנינו במשנה, 'אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ [-שייהנו] לְאוֹרוֹ'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור ההנאה שייהנו מהאור, ויוכלו לברך. אָמַר עוּלָא, בשיעור כזה, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מטבע של אִיסָר לְבין מטבע של פּוּנְדְיוֹן, ולשם כך די באור מועט ביותר, כיון שאין המטבעות דומים כלל. חִזְקִיָּה אָמַר, אין די בשיעור אור מועט שכזה, אלא יש צורך בשיעור אור כזה, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מְלוּזְמָא – מין מטבע שֶׁל צִפּוֹרִי, לְבין מְלוּזְמָא שֶׁל טְבֶרְיָא, שהן מטבעות דומות מאד, ויש צורך באור חזק יותר כדי להבחין בהבדלים שביניהן, ורק בשיעור אור כזה נחשב האדם כנהנה מן האור, ויכול לברך.

דין נוסף בענין ברכת 'בורא מאורי האש' שבהבדלה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אֵין מַחֲזִירִין עַל הָאוּר – אין צריכים לטרוח ולחפש אש במוצאי שבת, כדי לברך עליו בהבדלה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּחְזִירִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת, שיש לטרוח אחריהן. מבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, דְּאִי מִיקְלַע מִמֵּילָא – שאם מזדמן לו אש ללא טירחא, מְבָרֵךְ עליו, אֲבָל הֲדוּרֵי לָא מְהַדְרִינָן – אבל אין מחזרים אחרי האש באופן מיוחד.