מסכת ברכות, פרק ט, שיעור 126

מבררת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח ברכת ההודאה, שצריכים לברך אותם ארבעה בני אדם. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מברך 'בָּרוּךְ אתה ה' אלוהינו מלך העולם גּוֹמֵל לְחַיָּבִים [-לאנשים שחייבים בעונש] טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב'. והשומעים אומרים 'מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה' (שלחן ערוך).

דין נוסף בברכה זו: אָמַר אַבַּיֵּי, וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עֲשָׂרָה – וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לב) 'וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עַם, וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ', ולשון 'בקהל עם' היינו בפני עשרה, הקרויים 'קהל'.

אָמַר מַר זוּטְרָא, וּתְרֵי מִינַּיְהוּ רַבָּנָן – ויש צורך ששנים מאותם עשרה יהיו תלמידי חכמים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ', ו'זקנים' היינו תלמידי חכמים, ומיעוט לשון רבים, שנים.

מביאה הגמרא מעשה בענין ברכת הגומל: רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ – נחלה, [וְאִתְפַּח] – והתרפא, עַל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בִּגְדְּתָאָה – בא לבקרו רב חנא מהעיר בגדד, וְרַבָּנָן – ובני הישיבה, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו לרב יהודה, 'בְּרִיךְ רַחְמָנָא דִּיהָבָךְ לָן וְלָא יְהָבָךְ לְעַפְרָא' – ברוך ה' אשר נתנך לנו, ולא נתנך לעפר, כלומר, שריפאך לבין החיים, ולא נתנך בין המתים, הקבורים בעפר. אָמַר לְהוֹן – אמר להם רב יהודה, בברכה זו שבירכתם את ה' על רפואתי, פְּטַרְתּוּן [יָתִי] מִלְּאוֹדוֹיֵי – פטרתם אותי מלברך ברכת הגומל. מקשה הגמרא, וְהָאֲמַר [-והרי אמר] אַבַּיֵּי, 'וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עֲשָׂרָה' – שצריך להודות בפני עשרה, ואיך נפטר בברכתם. מתרצת הגמרא, דַּהֲווּ עֲשָׂרָה – באותו מעשה היו שם עשרה. ומוסיפה הגמרא, וְעָנֵי בָּתְרַיְיהוּ – וענה רב יהודה אחר ברכתם 'אָמֵן', והרי זה כאילו בירך בעצמו.

אגב הדין הקודם, מביאה הגמרא מימרות נוספות שאמר רב יהודה בשם רב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שְׁלשָׁה בני אדם צְרִיכִין שִׁמּוּר מן המזיקים, חוֹלֶה, חַיָּה – יולדת, לפי שנחלשו והורע מזלם, וְכַלָּה, לפי שהמזיקים מקנאים בה. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו, שאילו הם שצריכים שימור, חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף אָבֵל, שהורע מזלו, וְתַלְמִיד חָכָם בַּלַּיְלָה, שהמזיקים מתקנאים בו, ולכן לא יעמוד יחידי בלילה (רבינו יונה לעיל ג,א)

מימרא נוספת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שְׁלשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִין שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, א. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרֹא, וְאֵינוֹ קוֹרֵא. ב. אורח שנותנים לו כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – של ברכת המזון, לְבָרֵךְ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, אלא שומע את הברכה מבעל הבית ויוצא ידי חובתו. ג. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת – שנוהג שררה בעצמו.

מבארת הגמרא מהיכן נלמדים הדברים, סֵפֶר תּוֹרָה – מי שנותנים לו לקרוא בתורה ואינו קורא, דִּכְתִיב (דברים ל, כ) 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ומי שאינו קורא בתורה, ימיו מתקצרים. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – אורח המסרב לכוס של ברכת המזון, ומתוך כך אינו מברך 'ברכת האורח' [כיון שהוא יוצא ידי חובה על ידי שמיעת המברך, ואינו מברך בעצמו], כיון דכְּתִיב (בראשית יב, ג), 'וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ', וזה, שאינו רוצה לברך את בעל הבית, מתקיים בו היפך הברכה [וכמו ששנינו לעיל שהאורח צריך לברך ברכת המזון, כדי שיברך את בעל הבית]. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב חֲמָא בַּר חֲנִינָא, מִפְּנֵי מַה מֵת יוֹסֵף קֹדֶם לְאֶחָיו, וכמו שנאמר (שמות א ו) 'וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא', מִפְּנֵי שֶׁנָּהַג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת – בגדולה וחשיבות, שהיה משנה למלך מצרים.