מסכת ברכות, פרק ט, שיעור 136

משנה

אגב כך שהוזכר במשנה הקודמת עד היכן מגיעה אהבת ה', מבארת משנתנו את ענין יראת ה', שממנה נמשך ענין יראת המקדש: לֹא יָקֵל אָדָם רֹאשׁוֹ – לא ינהג האדם בקלות ראש, בעומדו כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח של בית המקדש, והוא 'שער נקנור', מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

וְלֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ, וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ – כמין חגורה חלולה, שמניחים בה מעות, וְכן לא יכנס בְּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, שכל אלו אינם דרך כבוד. וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ – את הר הבית קַפַּנְדַרְיָּא – קיצור דרך, שנכנס בשער אחד ויוצא באחר כדי לקצר את דרכו, שלא להקיף את כל הר הבית. וּרְקִיקָה אסורה בו, מִקַּל וָחֹמֶר ממנעל, שבמנעל יש פחות בזיון מרקיקה, ואסרוהו, וכל שכן שאסור לירוק שם.

גמרא

שנינו במשנה שאסור לנהוג קלות ראש כנגד שער המזרחי של הר הבית, הגמרא מבארת עתה את פרטי הדינים באיסור זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא אָסְרוּ קלות ראש זו כנגד שער המזרח, אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים – רק מהמקום ששמו 'צופים' והלאה, לכיוון הר הבית, וּבָרוֹאֶה – ובאופן שיכול לראות ממקומו את שער המזרח, אבל אם זהו מקום נמוך יותר, שאינו רואה משם את שער המזרח, אין איסור. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמָקוֹם שֶׁאֵין גָּדֵר – האיסור הוא רק כשאין גדר המפסיקה ביניהם, אבל אם יש גדר המסתירה ממנו את שער המזרח, אין איסור. וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה – ודוקא בזמן שבית המקדש קיים נאמר איסור זה, אבל בזמן שאינו קיים, אין איסור.

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנִּפְנֶה לנקביו בְּכָל מָקוֹם [בְּארץ יְהוּדָה], לֹא יִפָנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב – כשפניו למזרח ואחוריו למערב או להיפך, כיון שבית המקדש נמצא באמצע ארץ יהודה, למזרחו או למערבו של האדם העומד בארץ יהודה, ואין מן הראוי שיעשה צרכיו, בין מלפניו ובין מלאחריו, כנגד בית המקדש, אֶלָּא נפנה בין צָפוֹן וְדָרוֹם, ונמצא שצידי גופו כנגד המקדש. וּבְגָלִיל, הנמצאת לצפונה של ירושלים, בין צָפוֹן וְדָרוֹם אָסוּר להיפנות, כיון שאז נמצא שעושה צרכיו כנגד ירושלים ובית המקדש, אלא נפנה בין מזרח למערב. רַבִּי יוֹסִי מַתִּיר בגליל, לפי שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, לֹא אָסְרוּ להיפנות כנגד המקדש, אֶלָּא בָּרוֹאֶה, ומארץ הגליל לא ניתן לראות את בית המקדש. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָסוּר. אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מֻתָּר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם, בין ביהודה ובין בגליל, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאינו קיים.

תמהה הגמרא, רַבִּי עֲקִיבָא הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא – הרי שיטת רבי עקיבא שוה לשיטת תנא קמא, שלדברי שניהם אסור להפנות אף כשאין הבית קיים, ובין ביהודה ובין בגליל כנגד ירושלים [ואף שרבי עקיבא אסר 'בכל מקום', ודאי כוונתו רק לאופנים שאסר בהם תנא קמא, והיינו לכיוון ירושלים (שיטה מקובצת)].

מתרצת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – יש חילוק ביניהם לענין חוּצָה לָאָרֶץ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר, שהרי אסר רק בארץ יהודה ובגליל, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר, שהרי אסר 'בכל מקום', ואפילו בחוץ לארץ.