שיעור 299, ספר תהילים, פרק סח, ה-ז
(ה) שִׁ֤ירוּ ׀ לֵֽאלֹהִים֮ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב בָּֽ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו׃
(ו) אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ׃
(ז) אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּֽוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ סֽ֝וֹרְרִ֗ים שָֽׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה׃
(ה) שִׁירוּ לֵאלֹהִים, היוצא לפניכם להלחם באויביכם, זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ – עשו כביכול מסילה לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת – לה' המתגלה עתה כמי שרוכב בְּעַרְבוֹת המדבר להלחם באויבים ('ערבה' זהו המקום במדבר המלא שיחים וקוצים), בְּיָהּ שְׁמוֹ, כלומר, התגלותו עתה היא בשם 'יה' המורה על גבורתו להלחם באויביו, וְעִלְזוּ לְפָנָיו – לפני ה' המתגלה עתה בגבורתו.
(ו) ואף שכלפי האויבים מתגלה ה' כאיש מלחמה, הרי כלפי ישראל ה' הוא מלא רחמים, אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, הבא לנקום את דמם השפוך של ההרוגים על ידי הגוים הללו, שהשאירו אחריהם יתומים ואלמנות, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ, משם הוא בא לתבוע את דם ההרוגים.
(ז) ואף שבתחילה כשבאו האויבים אל עבר הירדן ברחו משם כל היהודים היושבים בבתים בודדים, מפחד האויב, הרי עתה אֱלֹהִים מוֹשִׁיב את אותם יְחִידִים בַּיְתָה – בבתיהם, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת – משחרר ממאסרם את אותם יהודים שנפלו בשבי האויב ונאסרו ב'כושרות', שזהו עץ עבה שקושרים בו את האסירים, ומעתה ישראל לא ישכנו במקומות נדחים כדי להתחבא מאויביהם, כי ישכנו בבתיהם, ואַךְ סוֹרְרִים – רק הגוים הסוררים שָׁכְנוּ צְחִיחָה – ישכנו במדבר יבש הצמא למים.
