מסכת ברכות, פסקי הלכות, פרק שמיני

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש. (הלכות שבת פרק כט הלכה ו)

ב. כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש, ומנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה ואח"כ נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל. (הלכות שבת פרק כט הלכה ז)

ג. גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יא)

ד. סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואחר כך על הנר, וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש, ואחר כך מבדיל. (הלכות שבת פרק כט הלכה כד)

ה. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, ואין מברכין על הנר של גוים שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה ולא על הנר של מתים. (הלכות שבת פרק כט הלכה כה)

ו. ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו, גוי מגוי אין מברכין עליו, היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב אנשי הכרך גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך, אור של כבשן ושל תנור ושל כירים לכתחלה לא יברך עליו, הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו מברכין עליהן, אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכין עליו, של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו, ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות אלא אם יש לו מברכין עליו. (הלכות שבת פרק כט הלכה כו)

ז. אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה מברכין עליו במוצאי שבת, אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים מברכין עליו במוצאי שבת שהיא היתה תחלת ברייתו בידי אדם, אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת, אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכפורים מברכין עליו שהרי שבת מעבירה. (הלכות שבת פרק כט הלכה כז)

ח. כיצד בשמים של עכו"ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן, בשמים של מתים ובשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריח רע, מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליהן לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר. (הלכות ברכות פרק ט הלכה ח)

ט. דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה מברך עליו בורא מיני בשמים, בושם שעירבו הרוכל ממינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים, נכנס לחנותו של בושם שיש בה מינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים, אם ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא אחת, נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם. (הלכות ברכות פרק ט הלכה ה)

י. כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. (הלכות ברכות פרק א הלכה טו)

יא. אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה מברכין עליו במוצאי שבת, אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים מברכין עליו במוצאי שבת שהיא היתה תחלת ברייתו בידי אדם, אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת, אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכפורים מברכין עליו שהרי שבת מעבירה. (הלכות שבת פרק כט הלכה כז)

יב. כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל. (הלכות ברכות פרק ד הלכה א)

יג. אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון, ואחר כך מברך על היין, ואח"כ מברך על הבשמים, אם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו טחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל כדי שלא יצא מבושם לשוק. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יד)

יד. כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. (הלכות ברכות פרק א הלכה יג)

טו. כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו. (הלכות ברכות פרק א הלכה טו)

טז. גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יא)

יז. הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. (הלכות ברכות פרק ז הלכה יב)

יח. כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ב)

יט. נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ג)

כ. מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע, ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן, ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה טז)

כא. מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר, ובמה מקנח פיו בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן, ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה. (הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כו)

כב. וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון שהיו מרים או מלוחים או עכורין או ריחן רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים ובקרקעות כשרים להטביל, חמי טבריא במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה. (הלכות ברכות פרק ו הלכה ט)

כג. כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה. (הלכות ברכות פרק ו)

כד. שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו, ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. (הלכות ברכות פרק ה הלכה טו)

כה. אין נוטלין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית, ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים, וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים, אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים, ולא יתן לחבירו בחפניו שאין חפניו כלי, וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים. (ברכות פרק ו הלכה יא)

כו. בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו כלי גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים, כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית אין נותנין ממנה לידים. (ברכות פרק ו הלכה יב)

כז. ארבעה דברים פוסלין את המים, שינוי מראה, וגלוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן, כיצד מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן הרי אלו פסולין, וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותן משתייה נפסלו לנטילת ידים. (ברכות פרק ו הלכה ז)

כח. שיעור המים שנוטלין בהן תחילה רביעית לכל אדם ואדם לשתי הידים אין פחות משיעור זה כמו שביארנו בנטילת ידים לפת, אבל מים שניים יש לשנים ליטול ידיהן מרביעית, ומחצי לוג נותנין לשלשה ולארבעה, ומלוג נותנין אפילו למאה שאין המים השניים לטהר אלא להעביר המים הראשונים. (מקוואות פרק יא הלכה ח)

כט. אין נוטלין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית, ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים, וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים, אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים, ולא יתן לחבירו בחפניו שאין חפניו כלי, וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים. (ברכות פרק ו הלכה יא)

ל. לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אף על פי שלא נטל ידיו, המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים, והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל, והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. (ברכות פרק ו הלכה יח)

לא. אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן. (ברכות פרק ו הלכה יט)

לב. השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו, ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו אלא ברצונם. (ברכות פרק ז הלכה ז)

לג. מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו, מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע, ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי, מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן, ואחרונים אינן ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן, אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה. (ברכות פרק ו הלכה טז)

לד. צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך ותכף לנטילת ידים ברכת המזון לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון. (ברכות פרק ו הלכה כ)

לה. יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, אם היו מסובין לשתייה נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו ואח"כ מחזיר פניו לאורחין, ולמה נוטל במקומו שמא יאמרו לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה. (ברכות פרק ז הלכה ח)