422. נטילת ידים (ד)

נְטִילַת יָדַיִם נוֹסֶפֶת הַמֻּטֶּלֶת עַל הָאָדָם, הִיא נְטִילַת יָדָיו לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו. וְכֵן אִם הוּא לוֹמֵד וְנֹגֵעַ בִּמְקוֹמוֹת הַמְּכֻסִּים, אוֹ בְּלִכְלוּךְ, צָרִיךְ נְטִילָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה. וְכֵן אִם אֵרַע לוֹ כֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹכֵל פַּת, צָרִיךְ נְטִילָה. וְלֹא יִקְרַב לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְבָרֵךְ אוֹ לֶאֱכוֹל בְּגוּף טָמֵא, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו – נִטְמָא גּוּפוֹ. וְיַשְׁגִּיחַ בַּדָּבָר הֵיטֵב, כִּי הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי חֲכָמִים בִּדְבָרִים הַקַּלִּים לַעֲשׂוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶם טִרְחָה כָּל כָּךְ וְלֹא חֶסְרוֹן כִּיס, יִכְבַּד עוֹנְשׁוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים.