ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ו, יג-טו

יג) כפי שהתבאר, יכול אדם להניח עירוב תבשילין ביום טוב ראשון ולעשות תנאי, וכן רשאי להפריש תרומות ומעשרות בשני הימים על ידי תנאי, במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גליות, שכיון שנוהגים בהם יומיים יום טוב מחמת ספק, ולפי האמת רק אחד מהם קודש, ניתן לעשות תנאים אלו, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, אם שכח ולא הניח עירוב תבשילין ביום רביעי, שוב אינו מניח, אלא סומך על אחרים, אם עירבו עליו, או מקנה קמחו למי שעירב, כדרך שהתבאר לעיל, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת. וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת, והיינו כיון ששני ימים טובים של ראש השנה היו נוהגים לפעמים אפילו בירושלים, והחשיבום חכמים כקדושה אחת ארוכה, ולא כיומיים שאחד מהם ספק חול.
יד) כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום, שאפילו בני ארץ ישראל אינם מקדשים על פי הראיה אלא סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד:
טו) ולפיכך (-כיון שאנו נוהגים את שני הימים קודש, האחד מהתורה והאחד מדרבנן, ואין כאן כלל יום אחד שהוא ספק חול), אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות, ואינו מעשר הטבל על תנאי, אלא עושה הכל מערב יום טוב בלבד:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!