מסכת שבת, פרק א, שיעור 5
שנינו במשנה, 'פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב וְכוּ'.
מקשה הגמרא, כיצד ניתן לחייב את העני או את בעל הבית על הוצאה והכנסה אלו, וְהָא בָּעִינָן – והרי כדי לחייב משום הוצאה מרשות לרשות בשבת יש צורך שתהא העֲקִירָה ממקום חשוב, שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וְכן שתהא ההֲנָחָה עַל גַּבֵּי מָקוֹם חשוב, שיש בו אַרְבָּעָה על ארבעה טפחים, וְלֵיכָּא – ואין דבר זה מתקיים כאן, שהרי העקירה וההנחה היו בידי העני ובעל הבית, ואין בידם שיעור כזה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, יָדוֹ שֶׁל אָדָם מתוך חשיבותה, חֲשׁוּבָה [-נחשבת] לוֹ כְּמקום שיש בו אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, ולכן העוקר חפץ מתוך ידו של אדם, או המניחו בתוך ידו של אדם, חייב. מוסיפה הגמרא, וְכֵן כִּי אָתָא [-כאשר בא] רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן כלל זה, יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.
כפי שהתבאר לעיל, אדם העומד ברשות אחת וידו פשוטה לרשות אחרת, אין ידו נחשבת כמונחת ברשות שהיא שם, ולכן אם הניחו חפץ בידו, ועקרו לרשות שגופו שם, פטור. וגם אין ידו נחשבת לגמרי כמונחת ברשות שגופו נמצא בה, ולכן המוציא את ידו לרשות אחרת כשחפץ בידו, נחשב כמו שעשה עקירה אך עדיין לא עשה הנחה, והגמרא דנה מה דינו של אדם זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא אחת, הָיְתָה יָדוֹ של האדם מְלֵאָה פֵּירוֹת, וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, כגון מרשות היחיד לרשות הרבים נמצא שעשה עקירה מרשות היחיד, אָסוּר לו לְהַחְזִירָהּ לרשות היחיד, אף על פי שאינו עושה בזה הנחה האסורה. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו, מֻתָּר לו לְהַחְזִירָהּ לרשות היחיד.
ומיישבת הגמרא את הסתירה בין הברייתות, [לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, אלא הָא – הברייתא האוסרת עליו להחזיר את ידו, עוסקת באופן שהוציאה בְּמֵזִיד, וקנסוהו חכמים. והָא – הברייתא המתירה לו להחזיר את ידו עוסקת באופן שהוציאה בְּשׁוֹגֵג, ובאופן כזה לא קנסוהו. וְאִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר], הָא וְהָא – בין בברייתא זו ובין בברייתא זו, מדובר בְּשׁוֹגֵג, וְלֹא קַּשְׁיָא – ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא השניה, המתירה להחזיר את ידו, מדובר כשמחזירה לְאוֹתָהּ חָצֵר שממנה הוציא את הפירות, ואילו כָּאן – בברייתא הראשונה, האוסרת להחזיר את ידו עם הפירות, מדובר כשבא להחזירה לֶחָצֵר אַחֶרֶת, ודבר זה אסרו עליו חכמים, וכמו שיתבאר.
וּכְדְּבָּעֵי מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – וכמו ששאל רבא את רב נחמן, הָיְתָה יָדוֹ של האדם מְלֵאָה פֵּירוֹת, וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, מַהוּ שֶׁיַחֲזִירֶנָה [-האם מותר לו להחזירה עם הפירות] לְאוֹתָהּ חָצֵר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, מֻתָּר. המשיך רבא ושאלו, לֶחָצֵר אַחֶרֶת, מַאי – מה הדין, האם מותר לו להניח את הפירות שהיו בידו בחצר אחרת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, אָסוּר.
שאלו רבא, וּמַאי שְׁנָא – מה החילוק בין אותה חצר לחצר אחרת, והרי בין כך ובין כך מכניס הוא את ידו מרשות הרבים לרשות היחיד, ואם נאמר שידו נגררת אחר גופו, ונחשבים הפירות כמונחים ברשות היחיד, אם כן יש להתיר גם לחצר אחרת. ואם אין ידו נגררת אחר גופו, ונחשבים הפירות כמונחים ברשות הרבים, יש לאסור להכניסם אף לאותה חצר שהוציאם ממנה. אָמַר לֵיהּ – השיבו רב נחמן בדרך בדיחות, לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְּמִילְחָא – לאחר שתמדוד לי כור של מלח בשכרי, אומר לך את טעם החילוק. וטעם החילוק, הָתָם – באופן שמשיב את הפירות לאותה חצר, לֹא אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ – לא התקיימה מחשבתו, להוציא את הפירות מחצירו, ולכן לא אסרו זאת חכמים. אבל הָכָא – באופן שמניח את הפירות בחצר אחרת, אִתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ – התקיימה מחשבתו לפנות את הפירות מחצירו, וגזרו בזה חכמים איסור שמא יבא להניח את הפירות אף ברשות הרבים.
(ספר יוחסין)
